הפן המנטלי לא נוכח מספיק בתודעה של השיח בארץ, ושולי גם בפרקטיקה בשטח. הפסיכולוג אוהד מעוז על חשיבות המהפכה שיכולה לשנות את הספורט הישראלי
הנושא המנטלי הוא דרמטי בכל תחרות ספורטיבית, אבל הוא מתורגל מעט מאוד באימון. כל מי שלומד על ספורט יודע שהוא מורכב מחלק פיזי, טכני, טקטי ומנטלי. אם ניקח כל שחקן כדורסל ונעבור איתו את כל האימונים שעבר בקריירה, נגלה שבכולם היה משתנה פיזי וטכני, וברובם היתה טקטיקה, אך אף אימון לא כלל חלק מנטלי. יש אולי מאמנים בודדים שמתעסקים בפן המנטלי ויודעים לייצר מוטיווציה ולהכניס ביטחון לשחקנים – אבל גם הם, שיכולים להיות טובים בזה, לא רואים את עצמם ופסיכולוג הספורט יכול לעזור להם בכך.
כמו שמתרגלים הגנה אזורית או אישית, אפשר לתרגל אלמנטים מנטליים במשחק. אפשר לתרגל יציאה מפיגור, לתרגל איך להיות אגרסיבי וחזק או לשמור על איפוק ולא להיגרר לפרובוקציות. לכל התרחישים הללו, אפשר לעשות סימולציות. יש שחקנים שחוששים לחדור לסל, ואפשר לעזור להם להתמודד עם הפחד הזה.
מאמנים מבצעים לא מעט טעויות, במיוחד עם ילדים צעירים. צריך לשנות את המערכת כך שילדים יאהבו ספורט, לשנות את המצב בו מגיל תשע כל מה שיש להם בראש הוא שצריך לנצח וצועקים עליהם כשהם מאבדים כדור. באופן לא מודע, כשנותנים לילד לא ממושמע עונש פיזי, הוא לומד ששכיבות סמיכה וריצה זה לא דבר טוב, ואז אנחנו מתפלאים שיש לספורטאים בעיה בכושר גופני כשהם בוגרים.
הפן המנטלי לא נוכח מספיק בתודעה של השיח הספורטיבי בארץ, ושולי גם בפרקטיקה בשטח. על פי הידוע לי, יש בישראל כ-1,500 אגודות ספורט. להערכתי, רק ב-50 מהן עובדים מאמנים מנטליים או פסיכולוגים. כלומר, בכלל אין נגיעה בפן הזה. כמעט בכל קבוצה בארץ יש מאמן כושר ותזונאי, בעוד הקטע המנטלי עדיין בחיתולים למרות שכבר מגיל תשע כדאי להקנות לספורטאי מיומנויות מנטליות.
זה לא שפסיכולוגיית הספורט מפותחת בכל מדינה בעולם, אך בדנמרק למשל, מבחינת החוק כל קבוצת כדורגל בליגה הראשונה חייבת להעסיק פסיכולוג או מאמן מנטלי, אחרת היא לא תוכל לפתוח את העונה. בניו זילנד פסיכולוג הספורט האולימפי עובד במשרה מלאה, כשבחוזה ההעסקה שלו משוריינים 60 ימים בשנה שבהם הוא שוהה עם ספורטאים בתחרויות בחו"ל. בארץ, לקראת אולימפיאדת ריו וביוזמת ההנהלה החדשה בוועד האולימפי, בנינו ב-2013 פרויקט מנטלי דומה, ובגלל פערים מובנים בתקציב עבודת הפסיכולוגים בו היתה ברבע משרה וכל פסיכולוג נסע רק שלוש פעמים בשנה עם הספורטאים.
במודל שלנו, שדומה למה שמיושם בניו זילנד, פסיכולוג מתמחה לעומק בענף שעמו הוא עובד מבחינת הבנת הספורט, וצמוד לספורטאים כל השנה. עבודתו היא מערכתית – לא רק עם הספורטאי, אלא גם עם המאמן, הצוות הרפואי, הנהלת האיגוד והמשפחה.
הספורטאים צריכים אותנו בשביל להצליח, ויש משתנים מנטליים שמונעים מהם הצלחה. ההצלחה נמדדת בתחרויות, ולכן פסיכולוג צריך להבין מה קורה בתחרות – ולא רק מה קורה על המזרן או הפרקט, אלא גם בין לבין, בערב קודם, בארוחת הבוקר או בדרך לאולם. מתי אתה מרוכז, ומה קורה באינטראקציה עם המאמן, העיתונות או המשפחה. כדי לעזור לספורטאי להיות במיטבו, הוא חייב להכיר לעומק את כל הדברים ולהצטרף לתחרויות משמעותיות כדי להבין איפה יש לחצים, לנתח מנטלית גם את היריבים ולזהות היכן יש פערים בין הרצוי למצוי על מנת למקסם יכולות.
בשלוש השנים האחרונות היתה בישראל התקדמות גדולה. עד אז, לא היתה מערכת עם תפישה מאורגנת וכל פסיכולוג עבד איך שהוא רוצה. היום ברור לכל ספורטאי בסגל האולימפי שהוא יכול לקבל תמיכה מנטלית. הקטע המנטלי תקע יתד במערכת האולימפית, והגיעה העת שהוא יתקע יתד בכל הספורט הישראלי. אם נצליח בכך וניגע בילדים ובנוער היום, לטעמי עוד 10-5 שנים יהיו לנו ספורטאים טובים יותר ברמה אולימפית, וגם ברמת הנבחרות.
העבודה צריכה להיעשות בכמה ערוצים, ואותה אנו מנסים ליישם במרכז לייעוץ מנטלי אותו הקמנו בפברואר האחרון: ראשית, עבודה אישית עם ספורטאים – מדברים איתם על כל מה שמפריע להם כמו פחד מתחרות, התאוששות אחרי פציעות, לחצים של ההורים או אינטראקציה עם המאמן. שנית, ליווי בשטח קבוצות נוער ובוגרים תחרותיות. הפן השלישי הוא הדרכת מאמנים. כמו ברפואה, אנו רואים את הפסיכולוגיה של הספורט ככזו שאמורה להיות ממוקדת ויותר מקצוענית. כפי שבאורתופדיה יש רופאים המתמחים בברכיים או בכף היד, למדנו שצריך להתמחות בספורט – יש פסיכולוגיה של כדורגל, פסיכולוגיה של ג'ודו או פסיכולוגיה של שחייה.
הפן הרביעי הינו עבודה עם הורי ספורטאים. מורכב להיות הורה לילד תחרותי – לא תמיד יודעים מה לעשות עם התגובות הרגשיות שלו, מתי ללחוץ ומתי לא, האם לבוא למשחקים שלו, מה לעשות אחרי הפסד ואיך להתייחס למאמן. המטרה היא ללמד ההורים לרקום מערכת משפחתית יותר אפקטיבית, פחות לחוצה ויותר תורמת לילד.
לפני 30 שנה לא ממש הבינו במה מדובר, אבל התחושה היא שהיום, מאמנים מכירים בחשיבות הפן המנטלי. החוכמה הכי גדולה בספורט היא להיות אגרסיבי וקר רוח בעת ובעונה אחת – זה המפתח וזה הקושי הגדול. להיות תחרותי, תוקפני ולוחמני, אבל גם להיות מרוכז, לחשוב מהר, לקבל החלטות נכונות ולבצע פחות טעויות. זו בעיני תמצית הפסיכולוגיה של הספורט.