לקראת הגרנד פרי הראשון בארץ החלטתי לדלות סיפור מהעבר הרחוק. מתחילת דרכי כפסיכולוג ספורט בג׳ודו ומתחילת דרכו של אורן סמדג׳ה כג׳ודאי מבריק ולאחר מכן מאמן מצויין.
בסוף שנת 1989 נפגשתי במכון וינגייט עם פונטי, שהיה אז מאמנו של אורן. הוא סיפר לי שיש לו ספורטאי צעיר ומאד מוכשר שלדעתו יכול לעשות מדליה באולימפיאדה. (זה היה מאד יוצא דופן, כי אז, באותה תקופה, דיברו על ניצחון אחד או שניים בתחרויות ולא על מדליות, לא כל שכן על מדליות אולימפיות). הוא תאר לי תופעה שב2-3 תחרויות האחרונות אורן שולט ומוביל קרב בצורה משמעותית עם ניקוד גבוהה (ווזארי) ובדקה האחרונה מפסיד את הקרב. וזה קרה ב 2-3 תחרויות רצופות.
הייתה לי פגישת הכרות עם אורן, צפיתי בכמה אימונים וביקשתי לראות את סרטי הווידאו של ההפסדים המדוברים. אחרי שצפיתי בהם עם פונטי שהראה לי במה מדובר, ונכנסתי קצת יותר לתוך הג׳ודו (חלק מזה היה בכך שהתחלתי להתאמן בג׳ודו פעמיים בשבוע, כדי להבין על בשרי את הספורט), ביקשתי מאורן לראות את סרטי הווידאו יחד אתי ולדבר אתי תוך כדי הצפייה ולהגיד לי מה הוא מרגיש ומה הרגיש או חשב כאשר היה בפועל בתוך הקרב. מסתבר שהעבודה עם ווידאו, (אם יודעים לעשות אותה בצורה מדויקת) מעלה רגשות ומחשבות שהיו שם בזמן אמת ואפשר ללמוד הרבה ממה שעבר על הספורטאי מבחינה מנטלית.
מה שזיהינו תוך כדי הניתוח הזה היה מעניין מאד. אורן שהגיע כמישהו לא מוכר אז, היה כמעט בכל קרב ה underdog, נכנס לקרב בלי כל חשש ועשה את מה שהוא יודע לעשות, כלומר ג׳ודו במיטבו ולכן שלט בקרב והוביל בו. בשלב מסוים בקרב במצב של הובלה ברורה כדקה לסיום ראינו שנינו תופעה מעניינת בוידאו. הוא התחיל ללכת אחורה. כלומר הפסיק לתקוף ולהיות אגרסיבי ונעשה יותר הגנתי. כשעצרתי את הווידאו שם ובדקתי אתו מה הרגיש ומה חשב, עלתה התמונה הבאה:
עד עכשיו הוא נלחם ונתן את כל מה שיש לו, ו״לא דפק חשבון״ ליריב כי לא היה לו מה להפסיד. בשלב הזה, כשהוא מוביל ונשארה רק עוד דקה לסיום, פתאום נוצר מצב פסיכולוגי שיש לו מה להפסיד. ממצב של ללכת על הכל, הוא נכנס למצב של חשש להפסיד את היתרון שצבר. זה כנראה היה תת מודע, אבל הוא התחיל להיות הגנתי, כדי לשמור על היתרון שלו. היריב כמובן הרגיש את זה מידית והתחיל לתקוף. אז התחושה של הלחץ התחזקה ונוצרה הרגשה שצריך עוד יותר להתגונן. וכך אורן עם הג׳ודו ההתקפי המצוין שלו, הפסיק להתקיף, התחיל להתגונן(בזה הוא היה פחות טוב) ולכן הפסיד בסופו של דבר. וזה למעשה ההסבר לתופעה של ההפסדים שלו באותה תקופה.
החלק המעניין ביותר לי כפסיכולוג, היה לראות את המהירות שבה הלמידה התרחשה והיכולת של אורן ליישם את הלמידה הזאת אחרי שתי פגישות בלבד.
אורן למד לזהות את ההליכה ״הלא מודעת״ לאחור ומאז זה לא קרה שוב לעולם. הוא לא נכנס יותר למצבי התגוננות והפסיק ללכת אחורה. רק קדימה…..
נראה לי שזה מאפיין אתו גם כמאמן היום.