פרק 11 – איך תומכים בילד ספורטאי בלי להוסיף לחץ?

אז שלום לכולם וברוכים הבאים לעוד פרק של פודקאסט מנטל ג'אמפ. אנחנו ממשיכים ככה לצלול לעומקי נושאים רבים. דיברנו על הכדורסל, על הכדורגל, על שחייה, על התעמלות, על עוד ענפים, על אנדורנס, דיברנו גם על טניס, על תוכנית כישורי חיים דיברנו. והיום אנחנו מביאים לכם פרק אולי בסגנון טיפה שונה, תכף נראה. קודם כל, אני פה עם רענן וישי, מה שלומכם? אחלה. שמחים להיות פה שוב. כן. לגמרי. והפרק של היום הוא בעצם ההורים בתוך כל הדבר הזה שנקרא ספורט תחרותי, ושהילד שלהם הוא ספורטאי הישגי. זה נושא ככה מאוד גדול ורחב, אולי ככה תכניס אותנו לעניינים בתוך הנושא הזה.

כן, זה נושא רחב, זה גם יכול להיות, זה פוטנציאל לפרק ארוך. לפודקאסט נפרד. לפודקאסט נפרד. סדרת פרקים. כן. תראו, תראו, בסוף, הורים זה חוליה מאוד חשובה בדבר הזה שנקרא ספורט תחרותי. ואם רוצים ממש לפשט את זה, אז אנחנו בדרך כלל, כשאנחנו עוסקים בהיבט המנטלי של ספורטאים, ואנחנו עוסקים, כמו שאמרנו, בגישה יותר מערכתית, אנחנו מדברים בעיקר על ספורטאים צעירים, לכאורה, אבל זה לא רק. גם ספורטאים בוגרים, יש את המשפחה, אם זה ילדים, אם זה אישה או בעל ובן זוג וכן הלאה. ולהורים, כמו למאמן וכמו לספורטאי, יש חלק מאוד משמעותי בהתפתחות של הספורטאי.

ואני חושב שבפרק הזה אנחנו ננסה להקיף ככל שניתן את המשמעות של מה זה בעצם הורים לספורטאי תחרותי. ואנחנו ננסה גם להיות מאוד פרקטיים ולנסות רגע לתת זוויות התבוננות שונות, וננסה מהניסיון שלנו, שהוא כבר לא קצר ולא קטן במובן הזה, ועבדנו, אני עבדתי עם באמת מאות הורים בקריירה המקצועית, הורים שרצו סיוע, הורים שעשו עבודה עם הילדים ולא כל כך הבינו מה קורה ומה ההשלכות. אז אנחנו ננסה להקיף את כל הדבר הזה. אנחנו עושים הבחנה מאוד חדה היום בין ספורט שהוא חוג, נקרא לזה ככה, לבין הספורט ההישגי. אני חושב שקשה להבחין מה זה חוג ומה זה ספורט הישגי בגילאים המאוד צעירים, למעט הענפים, שזה, כבר אנחנו יודעים שהם מאוד רלוונטי אליהם, הגיל הצעיר.

אנחנו יודעים שיש פרישה בהרבה מאוד ענפים איפשהו עד גיל 12-13. יש הרבה מחקרים שנותנים נתונים של 70%, 80% וכו'. מה שהנתונים אבל מאוד מראים על פרישה. חלקם מדברים על פרישה כתוצאה מזה שכבר לא כיף להם חברתית, פחות יש להם חוויית הצלחה, וגם את הציפיות מהבית לפעמים מרחיקות את הילדים מהאימונים. אז זה גיל אחד שבו אנחנו רואים פרישה מספורט. מי שכבר חוצה את הגיל הזה, כבר נכנס בעצם לגיל הקריטי, שהוא 12 עד 15, שזה בעצם גם גיל ההתבגרות. זה גם גיל שבדרך כלל התחרות היא הופכת להיות מושג שכיח. אם זה בענפי כדור זה המשחקים בשבת או באמצע שבוע, אם זה ענפים אישיים אז התחרות מטרה, שדיברנו בפעם הקודמת וכן הלאה.

וזה גיל מאוד מאוד קריטי. ובגיל הקריטי הזה, כבר יש לחץ חברתי, וכבר יש… כל הגיל ההתבגרות היא מהצד ההתפתחותי ההורמונלי, ויש פה עוד הרבה מאוד השלכות שאנחנו ננסה לדבר עליהן, וגם, אחד הדברים שקורים, ילדים מתבגרים מעריכים הרבה פעמים יותר את קבוצת השווים שלהם מאשר את הצד ההורי. ולצד ההורי יש הרבה פעמים בעיה, בלנסות איך אני מתווך לילדים, תחושות שיש לי לגבי הענף ספורט ולגבי דברים שקורים. אז אנחנו נדבר היום על החלק הזה של הורים לספורט ההישג, וזה בעצם המסגרת המארגנת של זה.

אז אני רוצה להגיד, אמרת משהו שיש הבחנה בין חוג לספורט תחרותי, אז אני רוצה גם להגיד שהרבה פעמים כשאני פוגש הורים ומדבר איתם, ושוב, חשוב להגיד שבתפיסה שלנו, שכבר דיברנו עליה לא מעט וציינת אותה, שהיא תפיסה מערכתית, ההורה הוא תמיד חלק מאוד מרכזי בתוך תהליך העבודה, בטח אם מדובר בילד צעיר, וזה אומר שיש במהלך התהליך פגישות, סוג של פגישות הדרכת הורים עם ההורים בתוך התהליך, מעבר לשיחות הטלפוניות, שגם יש עדכונים, ויש גם אגב, כבר קורה אני רואה יותר ויותר, שהורים גם פונים ממש באופן אישי, זאת אומרת, במקום לעבוד עם הילד, בעצם אנחנו עובדים עם ההורים ונותנים להם את הכלים.

כי אני חושב שהורים היום, מהחוויה שלי, כל פעם שאני בא, וזה יוצא לא מעט להעביר גם הרצאות להורים במועדונים, בקבוצות, אני רואה כמה הם צמאים ליחס הזה ולמישהו שייתן להם את הכלים, הם מסתובבים בתוך העולם התחרותי הזה, בתוך הלחץ הזה, וקצת לא יודעים איך להתמודד עם הדבר הזה. אמרת קודם, גיל ההתבגרות, וגם ככה, הילדים לפעמים מורדים בהורים, ונכנסים לתוך, לא פשוט לגדל היום ילד גם כשהוא לא ספורטאי, וכשהילד הוא ספורטאי תחרותי, זה מכניס פה עוד הרבה דברים. כן. אז אנחנו, ואני גם תמיד אומר, אני לא תופס את עצמי, אתם זוכרים, היה פעם סופרנני שהיא הייתה אומרת להורים…

לא, אנחנו לא יכולים לחנך את ההורים, זה ממש לא קבוע. לא באים למקום הזה. מה שאנחנו משתפים כאן, זה מהניסיון, וציינת את זה, עם מאות ואלפי שעות של שיחות. ואני חושב שספציפית לנו כאנשי מקצוע, יש גם אולי אנחנו היחידים בתוך המערכת המורכבת הזאת, שיש לנו הרבה שעות של שיחות עם הספורטאים והספורטאיות עצמם, הרבה שעות של שיחות עם ההורים, יש לנו גם שיחות עם המאמנים, יש לנו את כל זוויות ההסתכלות של הדבר הזה. אנחנו רוצים לשתף פה בעצם… אבל זה נורא חשוב שיבינו, גם מי שמקשיב לנו, זה לא ממקום שיפוטי לחלוטין, זה כל אחד יכול וצריך בסופו של דבר לחנך ולהתמודד בדרך שלו.

אנחנו נביא best practices כזה של דברים שאנחנו ראינו. אם אני רוצה ורוצה לשפוך עוד שמן למדורה הזאת של הסיפור המורכב הזה, אז בוא נזכור שיש גם בית ספר, אם אנחנו מדברים על ספורטאים צעירים, גם בגיל יסודי, גם בגיל חטיבה, גם בגיל תיכון, בית ספר זה הופך להיות משהו משמעותי, שזה כדור שבעצם צריך להחזיק אותו ביחד עם הכדור של הספורט. ככל שאנחנו יותר ויותר מתקרבים לרגע שאנחנו מתמקצעים ורוצים את זה כאיזשהו משהו שאנחנו כבר, בוא נניח רגע שכבר חמישה אימונים בשבוע פלוס, זה כבר הופך את זה למשהו שהוא הרבה יותר… ובית ספר נכנס כמשתנה.

אמרנו גיל ההתבגרות, אנחנו חייבים רגע להגיד, גיל ההתבגרות בתוכו מכניס שינויים פיזיולוגיים. חשוב גם להגיד שגיל ההתבגרות היום הולך ונהיה יותר ויותר צעיר, זאת אומרת, זה משהו שגם רואים שהיום, אם פעם מדברים על גיל ההתבגרות, לא יודע, 13, 14, 15, היום זה כבר פחות מזה. אבל בעיקר אנחנו רוצים להדגיש שהילדים והמתבגרים והמתבגרות עוברים שינויים פיזיולוגיים, שינויים הורמונליים. שינויים חברתיים. שינויים חברתיים, שינויים קוגנטיביים, ההתפתחות המוחית, ההתפתחות של כל מערך החשיבה, היכולת הלוגית, היכולת לעשות הפשטה, היכולת להבין עומקים, היכולת להיות באיזשהו קשב ויכולת התבטאות ורבלית. אנחנו רואים קפיצות משמעותיות. אנחנו מדברים על שינויים רגשיים במצבי הרוח, שלפעמים כהורים מאוד קשה לנו בכלל להבין את זה, להכיל את זה, כי ברוב המקרים עבר זמן רב כשאנחנו היינו חבר'ה יותר צעירים, אנחנו מדברים על ילדים שמגבשים את הזהות שלהם, שמגבשים את התפיסת עצמי שלהם, וספורט הוא כרטיס ביקור.

את כל הספורטאים, תשאל ילד שהוא טריאטלט, תשאל אותו מי אתה, הוא יגיד לך, קוראים לי משה, אני בן 15 ואני טריאטלט, אני כדורגלן, אני שחיין, זה הופך להיות חלק מתעודת הזהות. ואני חושב שזה מכניס באיזשהו אופן את הילדים, אני קורא לזה מודל סיר הלחץ. סיר לחץ יש, עושים אותו לבישול, בישול איטי ובישול יותר מהיר, עם השסתום למעלה שמאפשר את זה, אבל הספורטאי הצעיר הוא במרכז, וכל המערך הזה של הורים, מאמנים, ספורט, חברים, בית ספר, לימודים, אימונים וכולי וכולי וכולי, זה גורמים שהם בעצם מכתיבים את הלחץ. ואם זה כך, אז מה תפקיד הבית?

בעצם, מה תפקיד הבית פה? ולזכור שההורים בעצמם זקוקים לעזרה, גם לפעמים כי הם חלק מההתרחשות. ההורים בעצמם בלחץ, ומי שמכיר, יש עכשיו ראיתי שזה שוב נהיה טרנדי, וקצת אני נתקל בזה שוב באולימפיאדת לונדון, לדעתי, שצילמו את אלי רייזמן, המתעמלת היהודייה משלנו הגאה, וצילמו את ההורים שלה תוך כדי שהיא עושה תרגיל. נדמה לי שאתה יודע על המקבילים. וממש רואים שם את ההורים זזים ביחד איתה, והם כאילו, נראה לי הם סיימו את התרגיל יותר מזיעים ממנה, וממש, וכל הורה שרואה את זה מתחבר לחוויה הזאת. זה גם מחזיר אותי.

אני זוכר, באחת התחרויות הראשונות, נראה לי, כשרק התחלתי בתחום הזה, הלכתי לראות תחרות, נראה לי זה היה איזה ארצית, לא זוכר איזה מספר של טניס, והגעתי לשם והיה יום מאוד חם, ואני רואה שם את האבא שהכרתי אותו, וגם את הילד שעבדתי איתו, ואני רואה את האבא שם, מחכה שיתחיל המשחק, והוא אומר לי, תשמע, זה ממש קשה לבוא בחום הזה, עם כל הלחץ, מסיימים את זה מאוד מותשים, ואני תוך כדי השיחה מבין שהוא מדבר על עצמו ובכלל לא על הילד.

וכאילו, אני זוכר שזה פתאום ככה מאוד נתן לי את ההבנה הזאת, ושוב, כל הורה, ואנחנו גם, אגב, יוצא לנו, לפעמים כשאנחנו באים דווקא לתחרויות או משחקים, אנחנו לא תמיד יושבים בהכרח בספסל, או עם המאמנים, יושבים לפעמים ביציע, ואתה יושב ליד ההורים, והלחץ שיש שם, והחוויות שההורים חווים, זה חשוב להבין, זה משהו שהוא מאוד אינטנסיבי, וזה מובן, ההורה חווה את הילד, מרגיש את הילד שלו. אמר לי פעם הורה, אני זוכר בתחרות שחייה בווינגייט, שאומר, איך שאני רואה את הילד עושה את הדרך מחדר ההצבות לכיוון הבריכה, אני כבר יודע מה המצב שלו.

זאת אומרת, אני מרגיש בגוף את התחושה שהילד מרגיש באותו רגע. אתה חושב ש… סתם, אני מסתכל עליו, כשהייתי ב… כשעבדתי בכדורגל, הרבה שנים, ונסעתי למשחקים בכל מיני מקומות. ואני זוכר שחזרתי, זה כדורגל ישראלי, כן, אני זוכר שחזרתי מזועזע, כאילו, מהרמת האינטנסיביות של ההורים ביציע. אני לא מדבר רגע על השפה ולא בכל מקום, כמובן, אני לא עושה הכללות כרגע, אני אומר באופן כללי, רמת האנרגיה, רמת האינטנסיביות, רמת המעורבות, ואני כל הזמן חשבתי שזה גם אולי בשבילם איזשהו מקום לשחרר קצת קיטור. אין ספק, אתה רואה, אני זוכר את עצמי יושב במגרשי הכדורסל, כשהייתי עובד באיזשהו מועדון, ואתה יודע שההורים, הם גם כולם מגיעים ממקצועות עורכי דין, הייטק.

אין קשר. אנשים מעוגנים ביום-יום שלהם, מאוד רגועים, מאוד מוחזקים. ואתה רואה אותם שם, מקללים את השופט, ועושים, שורקים בוז לאיזה ילד שעומד על קו העונשין מהקבוצה היריבה. וברור שיש פה גם איזה עניין של התחברות ופורקן. ודווקא בגלל זה, אני קורא לזה תמיד, שההורה צריך לזכור להיות בתוך זה ככל האפשר המבוגר האחראי. נכון. ומצד שאני חייב להגיד שהתובנה שאני מגיע אליה יותר ויותר בשנים האחרונות, זה שכדי לגדל ספורטאי מצליח, וגם כדי שהוא יתמיד בספורט, ההורה חייב להיות מעורב. זאת אומרת, אני ממש נגד האמירה הזאת שההורה יהיה לגמרי בצד. אני חושב שהאיזון הנכון, שוב, אתם יכולים גם לחפש את זה, יש את זה ביוטיוב, יש שחיינית בשם סאמר סנדרס, שהייתה מדליסטית אולימפית, ומדברת שם ממש על איך ההורים ליוו אותה כשהייתה שחיינית צעירה.

אז היא אומרת בדיוק את זה, זה לא שההורים שלי לא ידעו, הם ידעו מה התוצאה שאני רוצה להשיג, הם ידעו מה המטרות שלי בשחייה. זה לא שהם היו איזה מין גורם חיצוני חסר קשר, אבל לא כל החיים היו סביב השחייה הזאת. זאת אומרת, יש פה איזה איזון של מצד אחד, ההורים חייב להיות מעורב. אז אנחנו מבינים שההורים מאוד מושקעים, אין להם ברירה, הרבה פעמים. לא כולם בחרו בזה, אגב. לא, לא כולם בחרו את זה. זאת אומרת, חלק שלחו את הילד לאיזה חוג, נכון. ופתאום אמרו להם, הילד מוכשר וטראח, פתאום אתה חמישה ימים בשבוע, שעה ימים בשבוע במשהו תחרותי שלא תכננת בכלל.

בוא נסדר את זה רגע. זה אומר, ההורים, ההורים, בגלל הבחירה של הילד או הילדה, מושקעים, בסדר? עכשיו, מה זה מושקעים? חלקם מושקעים מרצון ומאהבת ענף הספורט, ואולי הם גדלו באותו ענף ספורט, ואז הם בעצם נכנסים לאיזשהו מסלול שבו הפעילות הספורטיבית של הילד או הילדה הם חלק אינרנטי מעבודת הבית, כן? יש הורים שהם מלווים יותר מהצד. זאת אומרת, אוקיי, הילד בחר, אחלה, אני אתן לו את מה שהוא צריך כדי לעשות את הפעילות, ושיצליח. ואני מדי פעם אדגום. יש הורים שהם לחלוטין לא מעורבים. זאת אומרת, זה שלו, אני אתן לו את ההשקעה הכלכלית אם צריך, וזהו.

יש הורים שאומרים, אני לא יודע איך נפלנו לדבר הזה, מה לנו ולספורט? ויש הורים שבעצם הופכים להיות בעל כורחם, או באופן לא מודע, אבן ריחיים על הכתפיים של הילד. זאת אומרת שבעצם, ובהרבה מובנים הופכים להיות בעצם איזשהו סוג של מוטיב חוזר, של לחץ, ויצירת בעצם סוג של עומס נפשי על הילדים. צריך להבין, ההורים, זה לא פשוט החיים של הורים לספורטאי, כן? יש פה היבטים כלכליים. צריך להשקיע כסף. זה עולה כסף. זה עולה כסף. ויש ענפי ספורט שעולים הרבה כסף, ויש ענפי ספורט שעולים מעט, אבל זה עולה. לא משנה איך לא תהפוך את זה, זה עולה כסף.

נוטים לחשוב, כדורגל וכדורסל, נעליים שנשחקות, זה הרבה דברים שעולים הרבה כסף. זה היבטים לוגיסטיים. זה הסעות, ולדאוג לאוכל, ולכל הדברים, ומתי הוא מגיע, ואיך הוא מגיע, ואיך הוא נוסע, ואיך נוסעים, וחברים, ו-carpool כזה או אחר, ו… זה לא פשוט. יש את ההיבטים הרגשיים, יש הצלחה, יש אכזבות, יש כישלונות, יש מצבי רוח, ובעצם כל הבית סובל. יש גם ניהול של הבית, כי יש בו עוד אחים. רגע, תכף אני מגיע לזה, זה ממש חשוב, כן? יש את ההיבטים האישיים של הילד, יש לו חלומות. לפעמים החלומות האלה הם לא, לא… ההורים מסתכלים עליהם, והם אומרים, זה לא ריאלי.

או לפעמים יש חלומות של ההורים שזה לא ריאלי. זה גם כן מוטיב. היבטים חינוכיים של בית ספר, מורים פרטיים, להשלים, לא להשלים, שיעורי בית, כל הדברים האלה. היבטים חברתיים, הילד רק בספורט, ללא שום משהו אחר. כן, ובבתים שיש עוד אחים ואחיות, זה הופך להיות משהו אולי לפעמים לא מאוזן, ופתאום האח שהוא לא ספורטאי, או האחות, מרגישים שהם קצת פחות בקשב אליהם, תמיד סובב סביב הספורטאי, והבית הופך להיות בית בלי לשים לב, לא מאוזן, לא יציב, ודברים הולכים, נופלים, כדורים נופלים בין הכיסאות. ואז בעצם ההורים צריכים לשאול את עצמם בעצם את השאלות האלה, ולעצור רגע ולשאול.

ואחד הכלים שאני ממליץ להורים זה תמיד בתחילת שנה, כשמתחילה שנה, אגב, לא אמרתי קודם, כל קבוצת גיל, כל שנת גיל, בספורט תחרותי, בכל שנת התבגרות, יש בין 12% ל-18% נטישה. כל שנה, כל שנה. זאת אומרת, במעבר מגיל 12 ל-13, במעבר מ-13 ל-14, אנחנו רואים ירידה דרמטית. בקרב בנות, זו המסה הקריטית, עד 40% יפרשו עד גיל 16. צריך להבין את זה רגע בקונטקסט הרחב, להחזיק את זה. אבל אחד הכלים שאני אומר להורים, אוקיי, נגמר הקיץ. מתחילה, בדרך כלל הקיץ זה, יש תחרות מטרה, ונגמר, יש, בספורט, יש לה ענפי ספורט הכדור, מסתיים במאי בדרך כלל, יש לך חופש, לפני שמתחילים הכנות האימונים?

שב עם הילד או עם הילדה, תעשו תוכנית שנתית במובן הרעיוני של זה. מה רמת המעורבות הנדרשת? מה המטרות שלנו השנה? איזה ערכים נרצה להביא לידי ביטוי? תמיד כשאני אומר את זה, ההורים צוחקים, כאילו, מה אנחנו זה, כאילו אנחנו זה. ואז אני אומר, כן, זה נורא פשוט. זה בסך הכל שיחה שבאה וגם משקפת בסוף גם להורים איזה רמת מעורבות נדרשת מצידם. וגם לא לקחת את זה בצורה קיצונית, שפתאום, כאילו, כל הבית מתחרפן. ואז באיזשהו מקום… אני צריכה שאני קוטע אותך, אבל דיברת על הקיץ, אז אני רוצה להגיד שזה מתחיל עוד בעיניי לפני זה.

כי אני מכיר הורים שהיו אומרים לי, תקשיב, לא יצאנו לנופש משפחתי כבר עשר שנים. למה? כי הילד לא מוכן. כי אוקיי, אז נגמרה העונה, אבל יש בקיץ מה? יש מחנות אימונים. אימונים אישיים. יש אימונים אישיים, והילד לא מוכן שנישא מה פתאום שנישא, והוא יאחר, והוא יגיע באיחור לתחילת העונה. אני תמיד אומר להם, כן, תשימו את הגבולות. ברור. כי בסוף, גם לילד הזה, שעכשיו הוא בן 12-13, אם אתם לא תשימו לו את הגבולות, כשהוא יגיע לגיל 16-17 קברים הלשון בחוץ, וזה יעבוד נגדו, וגם זה לכם, ההורים, גם ההורים. דיברנו על הלחץ של ההורים והמשפחה, ולשמור על זה תא משפחתי, שהוא קצת שפוי בתוך כל הטרלול והטרלול החיובי, שכולנו אוהבים אותו, כן?

של הספורט, ואנחנו כולנו מכורים אליו בסוף. אבל נורא חשוב, כמו שאתה אומר, לקחת רגע זום אאוט, שנייה לעצור, להסתכל רגע על הדברים, על איך אנחנו מנהלים את זה באופן פרואקטיבי, את מה שקורה לנו כאן, ולא רק נשאבים לתוך הדבר הזה, שכולנו גם באופן רגשי, בלי לשים לב, נשאבים אליו כל הבית, וזה נורא חשוב גם לילד וגם להורים. ויש פה איזה משהו שהם נורא מפספסים, ואני מאוד מסכים עם מה שאמרת, הם מאוד מפספסים את זה. אני ממליץ להם בחום, גם במהלך שנה, תוך כדי השנה. אני מדבר על ילדים שהם ספורטאים כבר בגיל 10, יש נגיד תמיכה בבית, הכול בסדר.

ההורים לא, נפסיד משחקים, נפסיד את סו. רציתם לנסוע לחופש, סוף שבוע בפריז, סו, סו, כי הזוגיות שלכם חשובה לא פחות מעכשיו. תצברו את האנרגיה הדרושה שלכם, כי אתם זקוקים לזה, וזה בעיניי סופר לגיטימי. ואני אומר לכל ההורים בסיפור הזה, הילד לא ילך לשום מקום. ופחות משחק, עוד משחק לביחד שלכם ולרצונות שלכם, סופר חשוב, אל תעשו, פשוט תיסעו לכם ל… ולפעמים, כמו שאמרת, גם לתזמן את זה. זאת אומרת, אם אתם יודעים שיש תחרות מטרה בזמן ספציפי, או יש משחק שהוא מאוד, אתם צריכים להיות שם איתו, שהוא מאוד חשוב, שוב, כמו שאמרת, זה צריך להיות מנוהל.

אבל זה גם דרך הראש של העובדים, של ההורים, דרך העיניים שלהם, הסיפור הזה. כן. אז בוא נשאל רגע את השאלה. האם הורים מוסיפים לחץ על הילדים שלהם? אז יש לי איזו תשובה מצוינת, ואני שואל, אז זו שאלה שאני תמיד שואל בהרצאות להורים, ואז הרבה פעמים ההורים כזה מסתכלים עליי ככה, ואז חלק אומרים, כן, כן, ואז יש תמיד אלה שיגידו, לא, אנחנו בכלל לא מלחיצים, ומה פתאום, ואני מסכים, כי בסוף בחוויה של ההורה, יש את ההורים שיודעים שהם מלחיצים. אגב, בדרך כלל הם פחות יגיעו להרצאות שאנחנו עושים להורים, הרבה פעמים מגיעים, ואז האישה אומרת, אתה יודע, בעלי היה צריך להיות פה, אבל הוא לא הגיע, כאילו.

אמא. כן. ואז אני מסביר להם, בעיניי, את הדבר הפשוט, ברור שההורים מוסיפים לחץ, אתם ההורים. זאת אומרת, ילד ספורטאי, ואתה דיברת על זה קודם, מרכיב מאוד מרכזי בזהות העצמית שלו ובמי שהוא, זה הספורט. ואחת הדרכים העיקריות שלו, בעצם לרצות את ההורים, לרצות את הסביבה שלו, זה דרך זה שהוא מצליח בספורט. אגב, אני גם אסביר להם, זה מתחיל בלי שבכלל התכוונתם, מספיק שהילד עכשיו ירד, אם יש לידו איזה ספורטק או איזה מגרש, ולקח את הילד בין 4 לשם, ונתן לו לבעוט בכדור, והילד בעט בכדור, בעט, בעט, ופתאום זה נכנס לתוך השער.

ואז מה ההורה אומר לו? וואו, איזה יופי, כל הכבוד. עכשיו, צריך להבין שמהרגע הזה, אצל ילד לפעמים אפילו כבר בגיל 4-5, נוצר חיבור. אני מבקיע גול, אבא מרוצה. ועכשיו, נחשוב גם על ילד שפתאום מראה איזה יכולות, לוקחים אותו למגרש כדורגל, ופתאום רואים שהוא יודע לשלוט בכדור, והאבא אומר, וואו, איזה יופי, וואו. הוא לא התכוון בכלל. ומשם זה כבר נהיה החיבור הזה בין אחת הדרכים שלי לגרום להורה להיות מרוצה, זה שאני מצליח. אז מה אתה אומר בעצם להורים פה? אתה אומר להיות בשליטה, להבין רגע את המנגנון, ההערכה ש… אגב, חשוב להגיד, אני לא אומר להם, אל תרדו עם הילד ואל תגידו לו כל הכבוד, רק אומר חשוב להבין שהנחת יסוד שלנו זה שההורה מוסיף לחץ.

כן. לא, אבל אם אני רגע הולך על הסיפור הזה של ההערכה, ואני מבין רגע שההערכה ההורית באיזשהו מקום יוצרת איזשהו גם ציפייה בקרב הילדים לקבל. כן. אז אני חושב, אני ממליץ להם שזה יהיה מאוזן. לגמרי. אז מצד אחד, לא להיות כל היום בביקורת, ולראות את חצי הכוס הריקה. מצד שני, לא לעוף, כאילו לילד שלהם הוא בעצם הוויקטור מבנים הבא. כן. זה תקף לכל גיל רענן, מגיל מאוד צעיר עד ההתבגרות, או ממש עד שהם… אני חושב שבגילאים המאוד מאוד צעירים זה חייב להיות מאוזן. אני חושב שבגילאים שכבר מתחיל להיות שיח עם הילדים, זה הופך לגיל ההתבגרות, גיל 12 ומעלה, זה מתחיל להיות כבר דיאלוג עם ההורים, שהוא יאפשר להם גם להגיד את הדברים שהם חושבים שצריך להגיד.

אבל שוב, תכף נגיע לזה, אבל אף פעם שזה לא יהיה בפן המקצועי, כי אתה בעצם מתחלף רגע איזושהי דמות סמכות שיש לילד, שזה המאמן או המאמנת. אז צריך בעניין הזה גם כן. הגבולות כאילו לכאורה, הם נראים מאוד, שהם לא קיימים, אבל הם גבולות מאוד מאוד חשובים להורים להחליט אם הם עוברים או לא. אני חוזר רגע, דיברתי קודם על הקטע של סאמר סנדרס השחיינית, ויש שם קטע שאני מאוד אוהב, שהיא אומרת, שכשההורים היו לוקחים אותה לתחרות, שחייה, והיא אומרת, לא משנה מה קורה, אם הייתה לי תחרות טובה או לא טובה, הייתי נכנסת לרכב של ההורים אחרי זה, ובכלל לא היו מדברים על מה היה בתחרות.

היה לנו טקס קבוע, הולכים לאיזה פיצה, אוכלים פיצה, נותנים לי שם משהו, כנראה, גם איזה משחקים כאלה, או נותנים לי כאילו מטבעות, ולכי צחקים משחקים במטבעות, וזהו. אז אתה יודע מה, אתה מזכיר לי, זה הכלי השני. אם דיברנו על הראשון, זה לייצר מול הילדים דיאלוג בתחילת שנה, ולפרוט בעצם את המטרות וכו'. הכלי השני, והורים כל הזמן שואלים, אז מתי? אני מת לדבר עימם, אני מת להגיד לו מה אני חושב על התחרות או על המשחק. אני חשוב לי מאוד שהוא יבין רגע את מה אני חושב, ובלה בלה בלה. ורק מגיע הביתה מהמשחק, מתקלח, אוכל, ונכנס לחדר, סוגר את הדלת.

אבל אני מת להגיד לו מה זה. אני רוצה להגיד לו, באוטו, סיימנו את המשחק. לפעמים זה צורך שלי כהורה, ואני לא מבוסס לחלוטין, כי אני רוצה לפרוק את מה שראיתי. צפיתי עכשיו במשחק, אני חושב שזה נכון להגיד לו שזה טרי, והילד בכלל לא בקשר לדבר הזה, בין אם הוא הצליח ובין אם הוא לא הצליח. אני חושב שהכלי המרכזי זה לשאול את הילד מתי נוח לו. יש ילדים שיהיה להם נוח לדבר מיד אחרי המשחק, יש ילדים שיהיה להם נוח לדבר בערב, במהלך השבוע. וההורים צריכים לכבד את הגבול הזה ולייצר מול הילד את הדיאלוג, מתי שבאמת נוח לו לדבר.

הוא צריך לדעת שההורים תומכים בו, שאוהבים אותו בכל תנאי, במובן הזה. צריך לדעת שהוא, מבחינתם, מבחינתם, מבחינתו יכול לשתף אותם בכל דבר שעובר עליו, אבל זה צריך להיות בקצב שלו. ודיברנו גם על גיל ההתבגרות, ולא תמיד הם בכלל רוצים לדבר, אבל גם צריך לזכור, זה נכון אגב גם משהו שאני שומע מההורים על הרבה תסכול, שגם אחרי אימונים, זאת אומרת, בעיקר בענפים שבהם האימונים הם מאוד אינטנסיביים וארוכים. אני שוב, כי אני גם מכיר את מה שאומרים לי הספורטאים והספורטאיות, הורה מאוד מתוסכל, כי הילד חוזר מהאימון, הוא אומר איך היה, ואין לו כוח לדבר על זה עכשיו.

הוא הרגע סיים, נניח אם זה מתעמלת, היא עכשיו סיימה אימון של, לא יודע, שמונה שעות, עברה באיזה משברים, קשיים והכול, אין לה כוח עכשיו לבוא וגם להתחיל לפתוח מחדש את הכול, וזה מאוד מתסכל את ההורים, אני חושב שההורים צריכים להבין. בסוף המטרה היא מה הצרכים של הילד, לא מה הצרכים של ההורה. אמרת, ההורה מרגיש עוד צריך לפרוק, אז אני מבחינתי, לא נעים להגיד, תתמודד. כאילו, אתה המבוגר, אתה לא צריך לפרוק, אתה צריך לחשוב מה הילד צריך ממך. והרבה פעמים אני חושב שמה שקורה זה שהורה יושב ומסתכל, צופה בילד, צובר המון דברים בפנים.

עכשיו, הוא צובר איזה מין כדור כזה של רגשות תסכול. עכשיו, מה קורה? אם הוא בא ופורק את זה על הילד, הוא כאילו מעביר, מוסר לילד את כל האדמה. איך זה עליו השלכה של כל ה… הילד גם עכשיו, גם ככה יש לו מספיק. לגמרי. את כל הדברים האלה, שחרר אותו. ובכלל, אני חושב שההערות צריכות להיות, דיברת על זה כבר קצת. אני חושב שניתן אחרי זה גם קצת תסריטים שיכולים לעזור להורים. אז אני רק רוצה להגיד שהערות מבחינתי צריכות להשתדל להתחבר למקומות המאוד חיוביים. זאת אומרת, לנסות לחפש מה אני יכול להגיד לו חיובי, כי אני חושב ששלילי הוא מספיק שומע ממספיק אנשים בסביבתו, מאמנים, לפעמים חברים לקבוצה, ואני חושב שמאוד חשוב ללמוד לחזק, אבל מצד שני גם חשוב, דיברת על להיות מאוזן, חשוב גם, כן, להגיד את האמת.

זאת אומרת, אני לא, אני חושב שכל ילד ספורטאי שאתה שואל אותו, תמיד יגיד לך שאחד הדברים שהוא הכי שונא לשמוע אחרי תחרות זה שזה היה לא נורא. כאילו, אם עכשיו היה לו תחרות או משחק גרוע, מבחינתו זה הכי נורא בעולם. הוא יודע, עכשיו גם אין טעם להגיד לו את זה, זאת אומרת, אני חושב שגם בהפוך על הפוך, כשאתה בא לילד ואתה אומר לו אחרי משחק נוראי שלו, לא נורא חמודי, אז אתה בעצם במובן מסוים, בהפוך על הפוך, אתה מלמד אותו שזה הכי נורא, כי כאילו, אפשר להגיד שזה היה נורא. לא, לכולנו יש ימים לא טובים, זה לא מפרק אותנו כאנשים בוגרים.

כן. אתה גם מקטין את החשיבות של האירוע. לא, גם, זה היה נורא, ונתמודד, כאילו, לא, מחר נקום ונמשיך ונלמד מזה. זה לא צריך לבוא ולהגיד לו, זה היה לא נורא, היית מצוין. לא, הוא לא היה מצוין, הוא יודע שהוא היה לא… כל מי שהיה במגרש או באיצטדיון יודע שהוא היה לא טוב, אין מה לבוא ולהגיד לו עכשיו, כן. היית מצוין. לא, הוא לא היה. אז במקרה הזה, למשל, לדוגמה, אנחנו מצפים מההורים לתמיכה. ותמיכה יכולה להיות בכל מיני אופנים. תמיכה יכולה להיות גם בשתיקה, היא יכולה להיות גם בתנועת עיניים שמראה לילד שאתם איתו.

לשים יד על הכתף. לשים יד על הכתף, חיבוק, או כל דבר אחר שמראה מגע וקשר וקרבה ואמפתיה, ולא צריך לדבר, לא חייבים לדבר. ההורים צריכים גם להבין שזה בסדר שהם גם יכולים לנסוע באוטו בשתיקה, ולתת לילד או לילדה לעבד רגע את החוויה שהם עברו, ובמהלך השבוע להסתכל על הדבר הזה. או, אגב, או לא לדבר על זה. כאילו, אני באמת חושב שזה גם… נכון, אתה מדבר על דברים אחרים. זה נכון מאוד. עכשיו, עוד דבר חשוב כאן, זה האם אני מסתכל על אירוע כאירוע נקודתי, או שאני מבין שיש פה איזשהו תהליך התפתחותי.

זאת אומרת, אם אנחנו הופכים כל אירוע תחרותי, כל משחק, לדבר עצמו, ומפספסים את ההבנה שספורט תחרותי, יש בו אסופה של כישלונות ואי הצלחות כאיזושהי מדרגה מאוד חשובה. חלק מההתמודדות ומהחוסן זה מהחוסר הצלחה ומהכישלון. זה דבר, בדרך כלל שהוא דבר גם חיובי, כי הוא, ילד שמצליח כל הזמן, זה אומר שהוא לא מגרד את היכולות שלו ולא מתחרה באזורים שהוא צריך להתחרות. זאת אומרת, גם פה צריך לשים לב שההסתכלות, היא צריכה להיות הסתכלות ארוכת טווח. לטווח ארוך. לטווח ארוך, והאי הצלחות או האכזבות בדרך בונות אישיות שיודעת להתמודד. ולכן אני אומר, דווקא, דווקא ההורים יכולים פה לתמוך מאמץ.

היכולת, למשל, בספורט תחרותי של ילדים שלא כך שיחקו במשחק, אבל גם עודדו מהספסל. והיכולת שלהם להיות חלק מהחוויה ולחזק את זה. והיכולת שלהם להיות חלק מהמשחק ולהיות, אוקיי, לא הייתי מספיק טוב במשחק, אבל, אבל הייתי, הייתי קבוצתי. ובתחרות מטרה לא הצלחתי, אבל מאוד מאוד התאמצתי. לא ויתרתי, ניסיתי עד הסוף. זאת אומרת, למצוא את המקומות שמחזקים ערכים ומיומנויות כאלה, מנטליות, שיעזרו להם לטווח ארוך. שזה כלי שמאוד מאוד עוזר הרבה פעמים, וההורים צריכים להבין. לפעמים אנחנו ממש שותלים להם את ה… על מה להסתכל רגע, כדי שהם יהיו בהבחנה בין המאמץ והתהליך לבין התוצאה, שלפעמים…

ואגב, חשוב להגיד, אנחנו כאילו במרכאות דורשים מההורים משהו שהוא לא קל, כי אתה דורש מהורה כרגע שמאוד טעון רגשית בעצמו, רגע, כמו שאמרתי לזה, להיות רגע המבוגר האחראי, ושנייה רגע לנשום עמוק, ולהסתכל על זה רגע, להסתכל על הילד שלי ולראות איך אני עכשיו מעביר לו את המסר, שהוא המסר שיותר ייקח אותו קדימה. ואני חושב שכאן הילדים מאוד צריכים את ההורים, כי ילדים רואים לטווח מאוד קצר, מאוד מושפעים מהמשחק האחרון, מאימון אחרון אפילו. וההורה הוא זה שגם יכול לעזור לו לראות, להזכיר לו, אתה זוכר, גם בעונה הקודמת, היה לך חודש שדברים לא הלכו טוב, אבל יצאת מזה.

זאת אומרת, זה לפעמים, בסוף הילד, בתוך, כאילו, התקופה הזאת, שהיא תקופה מאוד מאוד קשה, זה מאוד מאוד קשה רגשית, ואתה כהורה, אם אתה נסחף איתו בתוך הקושי, אז הוא נכנס עכשיו ללחץ, מתחיל לדבר עם המאמן, ומתחיל עכשיו, אנחנו במשבר, ומה יהיה, וזה, אז אתה רק מגדיל את המשבר. ואני חושב שלמשל, אני חושב שגם דיברנו על זה, כשדיברנו על ההתעמלות, למשל, כשיש mental block ונהיה לחץ נורא גדול סביב זה, אז לפעמים דווקא ההורה יכול להחזיק את זה שכבר קרה לך בעבר, יצאת מזה, אנחנו נצא מזה. זאת אומרת, יש פה איזה משהו, ואני אומר, זה ברור לי שאנחנו, מה שאנחנו מדברים כאן הוא לא קל, כי בסוף ההורה הוא, הוא בתוך זה, הוא חלק מתוך הדבר הזה.

אבל אנחנו, אז אנחנו אומרים שההורים יכולים לחזק, בעצם זה חלק מהתמיכה, זה חלק מהשותפות שלהם בתהליך, והיא הכרחית, זה לחזק את החשיבה טווח ארוך. זה לחזק, לפעמים גם לשאול את הילדים מה המטרות שלהם. הרבה פעמים זה משהו שקצת מתפספס, מה, מה באמת, במקום רגע להיות שיפוטי לגבי החלק המקצועי, זה לשאול מה המטרות, המטרות. להיות רגע, רגע, לשים את זה לראות שזה ריאלי. דבר נוסף, צריך לזכור שלפעמים הורים צריכים להיות המתווכים של הילדים, וקצת טיפה להוציא אותם מלראות רק את התוצאה, או לראות רק את החוויה התחרות באותו רגע נתון. להסתכל על זה גם כאירוע תרבותי, להסתכל על זה גם כאירוע של פאן, חוויה, כיף.

ספורט זה כיף, אנחנו עושים את זה כי זה כיף לנו. לחזק את החלק הזה, זה לא הכל או כלום. יש פה איזשהו אלמנט שלפעמים אנחנו מפספסים, כי אנחנו חלק מה… נסחפים בתוך… נסחפים בתוך הדבר הזה. דבר נוסף, דיברנו על התהליך לטווח ארוך, ואנחנו יודעים, אנחנו עושים הבחנה מאוד חשובה בספורט תחרותי בין מה מניע את הילד, איזה דרייברים יש לו. וכשאנחנו שואלים הרבה פעמים ילדים והורים, למה אתה רוצה להיות כדורגלן, או למה אתה רוצה להיות… אתה לפעמים שומע דברים שקשורים לכל מיני דברים חיצוניים, שקשורים לפרסום, שקשורים לטרופיז כאלה או אחרים, שקשורים ליכולת לקבל מלגה בחו״ל, היכולת…

זה כל מיני דברים כאלה. וכמובן, בענפים שיש בהם יותר כסף, אז אתה רואה באמת כאמצעי להתפרנס ולהרוויח הרבה כסף ולצאת עם דוגמנית. זה הכדורגלנים במקומות מסוימים. ההורים צריכים לעזור להם לפתח, זו המוטיבציה החיצונית. ההורים צריכים לעזור לפתח מוטיבציה פנימית, שיותר יושבת על האלמנטים של הזהות והמשמעות, וההגשמה, והעניין, והסקרנות, ובעצם המניע, שהוא המניע העיקרי, שבסוף הוא גם זה שיוצר המשכיות, הוא גם זה שיוצר התמדה, הוא גם זה שיוצר את אותו ערך. להורים שמתחברים לזה, מאוד קל להם אחרי זה. ויש לי מלא דוגמאות על הורים שהבינו את זה, והפכו, הפכו ממש את התהליך שלהם לכזה שתומך את המוטיבציה הפנימית של הילד, שתמיד מזכיר לו ברגעים הקשים את ה…

שזה עושה לו טוב, והמשמעות שזה, ובלה בלה בלה. ויש קורלציה אחרי זה, גם בין ההצלחה של הילדים לבין ההבנה, ובין זה שיש להם יותר אמונה בעצמם ויש להם יותר תחושת מסוגלות, כי הבית חיזק את הערכים האלה. הוא לא חיזק את התוצאה, הוא לא חיזק את העניין המקצועי. והוא לא אמר לו, תעשה יותר קליעות עונשין, ותעשה יותר זה, ותתאמן יותר על זה, ותיכנס יותר לסל, ותמיד תחשוב על עצמך ועל המספרים שלך, וכמה אתה זה, וכמה ריבאונד, וכמה מסירות מפתח, וכמה גולים וכאלה. לא. על ההנאה, על העניין, אם הבאת את עצמך לידי ביטוי, ואני חושב שזה מאוד מאוד חשוב.

אני מסכים, כי אני חושב שיש איזה שלב, בגילאים צעירים, צריך לזכור, ילד לא, הוא לא בגיל שמונה חשב שהוא יהיה, לא יודע מה, בהכרח ג'ודאי או משהו כזה, הוא הלך לחוג, וזה נהיה פתאום. ואז יש איזה שלב שהוא עושה את זה גם כי ההורים מאוד רוצים, הוא מרגיש שאוהבים את זה, אבל אם הוא לא יפתח את העוגן הפנימי שלו, של הדבר הזה, זה כנראה יהיה מאוד קשה לעבור את ה… כשיגיע המשבר וכשיגיע איזשהו שלב שהוא צריך לעשות את הבחירות, ואני חושב שאתה מאוד צודק שהתפקיד של ההורה זה מתישהו, כאילו בתוך כדי, בהדרגה, לפתח את ה…

בעצם את החיבור למוטיבציות הפנימיות של הילד. אני כן אבל אגיד שיש בגילאים צעירים שלבים שההורים כן צריכים לדחוף, וזאת אומרת, כי יש מצבים שגם ילד יכול לבוא ולהגיד, טוב, די, נמאס לי, קשה לי, לא בא לי, אולי עם תקופה לא טובה, רוצה לפרוש. לא צריך גם לוותר בקלות. זאת אומרת, הילדים צריכים לפעמים את הדחיפה מההורה, ולא לוותר על הדברים בקלות. לפעמים זה אומר, תשמע, התחייבת למשהו, בוא לפחות נסיים את השנה. אבל מצד שני, הדחיפה לא יכולה להיות חזקה מדי, כי אם הדחיפה של ההורה תהיה הדבר היחידי שמחזיק אותו, אז יגיע השלב שבו זה כבר…

בוא נראה את האימון הבא, בוא נראה את הזה, כאילו לנסות לייצא. אני רוצה לענות עוד נושא. שבעיניי הוא מאוד חשוב בהקשר הזה. הוא קשור גם לסוגיה הזאת של כמה לדחוף את הילד, ומצד שני, גם הגב. ובעיניי זה מאוד חשוב לספורט תחרותי, זה איזה גבולות הבית מייצר. כי לבית יש תפקיד גם, חינוכי מהמעלה הראשונה. ואני זוכר מפגש ראשון שנפל לי האסימון, זה היה באמת מזמן, מזמן, מכבי חיפה, שעבדתי וישבתי עם הורים של ילד שהגיע מבאר שבע או מאשקלון, כבר לא זוכר, הגיע לאקדמיה, לאחת הקבוצות הנערים. ישבתי עם ההורים לאיזושהי שיחת פתיחה כזאת עם המנהל המקצועי וכזה, ואמרתי להם, צפרו לי קצת על הבית.

זו השאלה תמיד שאני מבקש. צפרו איך הבית מתנהל, איך אותו שחקן בבית. אז האמא אומרת, הוא נסיך, כמו אבא שלו. מה זה נסיך? הוא לא עושה כלום, הוא לא מסדר את המיטה. הוא לא מסדר את התיק. הוא לא מסדר כביסה. הוא קם בבוקר, יש לו ארוחת בוקר, הוא לא מפנה את השולחן. כאילו, באמת, אתה מבין שהילד, בן 13-14, משהו כזה, באמת נסיך. מכל מקום לוקחים אותו, ומכל מקום אוספים אותו, ומכל מקום… והגיעה בזה שהוא נסיך. ובעיניי זאת בעיה. זאת בעיה, כי בסוף, בסוף, ילד כזה, ההתמודדות שלו אחרי זה במקומות שידרשו ממנו דברים שקשורים במשמעת עצמית וביכולת בעצם להסתכל על דברים בצורה ולקחת אחריות על עצמו בכל מיני סיטואציות, זה יהיה לו יותר קשה.

זה לא אומר שזה לא אפשרי, אבל יהיה לו יותר קשה. אני חושב שלבית, זה רק דוגמה, אבל לבית יש משמעות בהקשר הזה. כן, כן, תסדר לך את הדברים, תיק אחריות על עצמך, תנהל את עצמך. המיומנות של ניהול עצמי היא קריטית פה. תסדר לעצמך את התיק, תסדר לעצמך, תיקח לעצמך. אתה צריך אוכל למחרת? נעזור לך, אבל תיקח אוכל, תדאג שיהיה לך אוכל. תדאג, אם אנחנו לא הכנו, תדאג להכין. אתה רוצה פסטה או אורז עם חזה עוף, אז תבקש, נכין לך, אבל זה אחריות שלך לבקש, ואחריות שלך לדאוג שזה קורה. אותו כנראה לבית ספר, אותו כנראה, אני אומר, מצד אחד, יש הגמשה באיזשהו אופן על ה…

כי הילד ספורטאי, אוקיי, מצד שני לא צריך להקל בשום דבר, כי זה גם תפקיד של הבית, זה בסוף לייצר ערכים ומשמעת וקשר בין הסדר הזה והארגון לבין הסדר והארגון גם הפנימי בסוף. בהמשך לדברים האלה של רעננה, אני רוצה גם לשאול אתכם מהניסיון שלכם, האם תפקיד ההורה והמעורבות הזאת של ההורה תלויה גם באופי של הילד? כי יכול להיות פתאום נער או נערה שמתנהגים בצורה כזו או אחרת שההורה, כמו שרעננה אמרת, צריכים יותר אולי להיות מעורבים ויותר לכוון, ואולי יש אופי אחר שההורה פתאום צריך פחות, ויכולים גם ההורים לבוא ולהגיד לכם, אני מכיר את הילד שלי הכי טוב, אני יודע איך לגשת אליו הכי טוב.

נכון. תחילת הדברים אמרנו, אתה באמת יודע הכי טוב איך לגשת. אבל עם זאת, תזכור שכשאתה לא שם גבולות ואתה ילד נסיך, יש סיכוי ש… אגב, אותו ילד שהילד מאוד מאוד מוכשר, משחק בליגות מאוד נמוכות היום. ולדעתי יש קשר. תראה, יש פה, תמיד אני רואה איזושהי דילמה של ההורים בהקשרים האלה, כי מצד אחד, אם הילד הוא ספורטאי, ההורים גם, מצד אחד, קצת כמו שרענן תיאר, הוא גם כאילו מקור גאווה של הבית, אז הוא יודע שהוא נסיך גם אם לפעמים לא אומרים את זה במילים האלה. זה נורא תלוי אם הבית צנוע ואם הבית גם מבין את הערך של צניעות, וזה נורא, יש פה המון המון הקשרים.

לגמרי. ומצד שני, גם יש, אני רואה הורים שהם היום קצת בה, אני לא יודע להגיד מרחמים זו המילה הנכונה, אבל יותר סובלניים לכל מיני התנהגויות של הילד, כי אומרים, הילד, סתם דוגמה: הוא שחיין, היה לו אימון בוקר, הסענו אותו ב-5 בבוקר לאימון, הלך אחרי זה לבית ספר, חזר, אכל משהו, הלך לאימון, חזר ב-8 בערב, צריך לקום מחר לעוד אימון. מה, אני עכשיו אבקש ממנו להוריד את הכלים? כאילו, יש פה באמת איזה מין, או עכשיו הוא, בגלל שאין לו איפה להוציא את העצבים, הוא מציק לאח שלו. אז אני כהורה אומר, רגע, אני אשים, הוא גם ככה כל היום שמו לו גבולות, והיה צריך לעשות מה שאומרים לו, עכשיו שהוא בא הביתה, אז רגע, אז גם אני עכשיו אעשה לו את זה.

אז יש פה איזה דילמה שאני יכול מאוד להבין אותה. ועדיין. בין מצד אחד לתת, להבין שלפעמים, אני גם תמיד אומר את זה להורים, הרבה פעמים אתם תחטפו אצל ילד ספורטאי בבית את ההתנהגויות שהוא לא מרשה לעצמו בשום מקום אחר, כי בסוף ילד ספורטאי, ומהבוקר עד הלילה, עד הערב שהוא מגיע הביתה, הרבה פעמים, נמצא בתוך מסגרות שהוא תחת משמעת. ואז הוא צריך איפשהו לפרוק את זה. אז אני אומר, תהיו סובלניים, אבל תשימו את הגבולות מהבחינה הזאת, כי כביכול אין לו איפה להוציא את זה. ונורא מצחיק אותי תמיד שההורים גם נורא מתוסכלים מזה שבבית הילד, רק לגרום לו להזיז את הכוס שלו מהסלון לכיור, זה קשה.

וכשהוא בא לאימון, אז פתאום רואים אותו, כל מה שהמאמן אומר, הוא שם את זה, הוא שם את התיק במקום, אבל צריך להבין, דווקא בגלל שהוא בתוך איזה משמעת מאוד חזקה לאורך רוב היום שלו, אז הוא מוציא את זה קצת, מרשה לעצמו קצת יותר בבית, אז צריך למצוא את האיזון פה בין לתת לזה קצת את המקום, ואיפה אני שם כן את הגבול, ואני לא מרחם עליו, למרות שאני יודע שכל היום שלו הוא לא קל. כן. אז זה דבר ששווה לשים אליו לב, ואני חושב שעוד דבר ששווה לשים לב אליו כל הזמן, זה להסתכל על השפה, שפת הגוף הלא מילולית של הילדים.

הרבה פעמים בתוך השפה הזאת מתחבא באמת המצב, ואז גם זה עוזר להורים להבין האם אני רוצה בכלל להיכנס כרגע לשיח. לפעמים אני נורא נורא רוצה להגיד משהו לילד, אבל אני רואה שם, הוא יושב בסגירות, הוא מרכין את הראש, הוא מראה לי שממש לא בא לו לדבר. אז אפשר לייצר מגע, להגיד לו, ישי, אני רואה שאתה קצת טיפה, תשקף לו, אני רואה שאתה אולי קצת זה, אני פה. תרצה לדבר, אני פה, אתה צריך לנוח, לך לנוח, הכל סבבה. אני רואה שאתה קצת מאוכזב, אני רואה את זה, יאללה, בוא תאכל ככה ארוחה טובה, תתחזק, תשתה הרבה מים, ואני פה.

תרצה לבוא, נראה את הכדורגל ביחד, תרצה פה, זה, אני פה. הרבה יותר, ולהיות רגע נוכח באירוע, ולא עכשיו להיות ברז ולשפוך כרגע את כל מה שראיתי מהמשחק, כי אני כבר לא יכול להחזיק את זה יותר. בוא, שב פה, יש לנו שיחה לקיים, קדימה. כן, וזה קורה, זאת אומרת, זה קורה בלי, לפעמים הורים לא תמיד מודעים. אני רוצה לשאול אותך שאלה שקשורה לזה, מה דעתך על העניין הזה שיש ילדים שאומרים, או איך אתה מתמודד עם זה, ילדים שאומרים להורים, אני לא רוצה שתבוא לראות אותי. כן. אבל ההורה, הוא אומר, אני לא מסוגל, כאילו, מה, אני כולי, אני חייב לבוא לראות.

איך אתה מתמודד עם זה, איך התמודדת עם זה במצבים האלה? אני אנסה להבין רגע ממה הילד, מה מניע את הילד שהוא בא בבחירה שלו, בא ואומר להורים, אני לא רוצה שתבוא. האם זה מתוך זה שהוא, הציפיות והלחץ שההורים מביאים למגרש, ושהוא לא רוצה להתבייש ולהיות נבוך, בלה בלה בלה כזה, או שבאמת, באמת, באמת הם מעורבים בפעילות הספורטיבית יתר על המידה, שגורמים לו היסחי דת בתוך המשחק וקשה לו להתרכז. ולפעמים זה גם איזושהי הנחת יסוד שגויה אצל הילד, שאומר, קטגורית לא רוצה את ההורים, אבל לפעמים כשאתה עוזר לו להבין שזה גם חשוב להורים, אז הוא יגיד, אוקיי, שיבואו פעם בחודש, שיבואו פעם בשבועיים, שיבואו זה, ואז לאט לאט הוא מתרגל לזה, וזה כבר אין לו עניין עם זה.

יש לזה גם הדרגה, אפשר להגיד שיבואו, אבל ישבו איפשהו רחוק, שאני פחות רואה, ויהיו בשקט. זאת אומרת, יש כל מיני דברים שאפשר גם לעשות פה, אבל אני כן בדעה, אגב, שבסוף אנחנו צריכים לשרת את הצרכים, ואני מאוד מסכים שצריך לברר מה הסיבה לזה, אבל בסוף צריך ללכת עם הילד ועם הצרכים. לא, זה ברור, זה ברור. זה ברור. זוכר, אגב, שהיה, באתי פעם, לא יודע, בזמנו, לפחות, היום נראה לי זה פחות ככה, אליפות ישראל בטניס לנוער, תמיד הייתה בהדר יוסף. אני זוכר שהיה איזה הורה של טניסאי, שהילד לא הסכים שהוא יבוא, באמת האבא לא בא לתחום, אבל אליפות ישראל, הוא לא היה יכול, הוא כבר לא היה מסוגל, כאילו, מבחינת הלחץ של ההורה.

ובאתי שם למגרשים בהדר יוסף, ואני קולט בזווית העין שם את האבא, עומד לו בתוך איזה שיח עצים שמה, עם זווית הסתכלות לכיוון הילד, הוא קולט אותי, אירוע די מביך, אבל אני חושב שהוא נשאר שם, ולדעתי הילד לא היה לו מושג כשהאבא הגיע לשם, אז הוא גם התחבא טוב כמו שצריך. צריך הסוואה, ללמד את ההורים טכניקות של הסוואה במצבים האלה. הוא פשוט אמר לי אחרי זה, לא הייתי מסוגל לשבת בבית, הייתי חייב לבוא, כאילו, אני מהלחץ לא מסוגל, אני חייב לבוא לראות. אחד הנתונים המעניינים במחקרים, זה אחד מהרגעים שבהם ספורטאים מחליטים ילדים לפרוש, זה באופן לא מודע כשההורים איבדו תקווה.

זאת אומרת שזה קורה, יכול לקרות הרבה, זה שילדים משחקים משחק מסוים, ההורים חושבים שהם לא מספיק טובים במשחק הזה, ולאט לאט ההשקעה יורדת. הם פחות מסיעים, פחות באים, פחות… לאט לאט הם, הילד בעצם או הילדה מבינים שיש פה איזשהו שהאמונה יורדת. ואני חושב שזה גם משהו שההורים צריכים להיות מודעים אליו, מה אנחנו משדרים כהורים בשפת הגוף שלנו, בהבנה שלנו רגע, ולאף אחד אין כדור בדולח, תזכרו. יש לנו דוגמאות, נתנו דוגמאות פה, הרי קיין ואחרים שהיו ילדים שמנים שנזרקו מהאקדמיה בארסנל, ובסוף מצאו, בגלל שההורים אמרו להם, אתם שחקנים טובים, אתם יכולים לשחק בכל קבוצה.

וראינו את זה על שחיינים שהם לייט בלומר כאלה, שיש פה אינספור, אין לנו כדור בדולח, לא יודעים מתי זה יקרה. אבל מעבר לזה, אני חושב שגם אם הילד לא יהיה ספורטאי, בסוף עצם זה שאפילו עד גיל 18 לעסוק בספורט תחרותי, הרווחים שלו לחיים הם מטורפים. חד משמעית. אז אני חושב שמה שאתה משדר, הרבה פעמים גם פוגש באופן לא מודע לפעמים צרכים של הילד, שהם פתאום מתוך זה מסיקים מסקנות, זה משפיע על הביצועים שלהם, בואו לא נטעה. בסוף זה משקיע על הביצועים שלהם, והם בעצם, בסוף זה גם יכולה להיות הנבואה שמגשימה את עצמם והם יפרשו.

כי הם חשים את ה… והפוך, כן? לפעמים מייצרים חלומות שהם לא, אין להם שום אחיזה במציאות, ושום שורש רציני, שום יסוד רציני, וזה גם כן משהו שמייצר פער מאוד מאוד גדול. אז הכלי פה שאני ממליץ עליו הרבה פעמים זה פשוט פשוט לנסות להבין עם הילדים מה ריאלי, מה לא ריאלי, מה המטרות, מה לא, ואני חוזר עוד פעם, לחזק את התהליך, לחזק את המיומניות המנטליות של העקשנות, ולהיות באימונים, ולהיות נוכח באימונים, ולא לוותר על אימונים, גם אם יורד גשם וגם אם חם נורא. אז אני אגיד גם שלא כך נגענו בזה, על ההבדלים, כי זה תת-נושא של הנושא שאנחנו מדברים עליו, שזה קצת ההבדל בין ספורטאיות לספורטאים בהקשרים של הליווי ההורי.

משהו שאני הייתי שומע הרבה, אני חושב שבעיקר מי שהיה מדבר על זה, אגב, זה מאמנים של קבוצות של בנות, שהיו מתארים שיש להם תחושה שההורים פחות בעניין מאשר אם זה קבוצה של בנים, כאלה שיצא להם לאמן קבוצות של בנים, קבוצות של בנות. למרות שאני חושב שבאמת בחמש, שש, שבע שנים האחרונות יש שינוי מאוד משמעותי בהקשרים האלה בישראל, ועדיין אתה יכול לראות שיש, כאילו אבא שירוץ אחרי הבן שלו, הכדורגלן, לכל מקום וזה יזה, פתאום, אם זה הבת שלו, אז הוא קצת פחות מרגיש שזה משהו שהוא רוצה לרוץ אחריו, וזה גם משהו שצריך לשים לב, כי דווקא אצל בנות הן צריכות אפילו, אני חושב, עוד יותר את הליווי והתמיכה, כי זה פחות מובן מאליו בתוך התרבות שלנו עדיין.

אני רוצה לתת כמה דוגמאות, וברשותכם, בסוף אני רוצה לדבר גם קצת על העניין של מוגנות בעולם הזה של הורים, מאמנים, מאמנות, וערנות של ההורים, וכל הדברים שקורים, וזה חשוב, זה נשאיר לנו, אופיר, בצד קצת כמה דקות לעניין הזה. מה אני משדר, זה גם, צריך להבין, יש להורים תפקיד, אני רוצה לתת כמה דוגמאות, שהם אולי יעלו חיוך, אבל הם מאוד מאוד, זה מאוד משפיע בסוף על הביצועים. אני זוכר שעבדתי עם איזה רוכבת, והגענו לפארק של הרכיבה, רוכבת שטח, תחרות, תחרות חשובה, והאימא הסיעה את הילדה, והאופניים היו על המתקן של האופניים, ואני מגיע עם האוטו, ואני ממש חונה לידם בפארק, פורקות את האופניים, ואז פתאום עוד רכב מגיע, ואחת המתחרות שלה.

ואז האימא אומרת לה, וואי, תראי איזה אופניים חדשים קנו לה, או משהו כזה, באמת, איזשהו state of the art של האופנה, אני לא מבין בזה שום דבר, אבל… והילדה נכנסה ממש, ראיתי, ילדה בת 14 נכנסה ממש ל… עכשיו כאילו, האימא אמרה את זה בצורה הכי טבעית, ולא… בלי לחשוב בכלל. ולילדה זה מאוד היה מאוד קשה להכיל את זה, של המתחרה הכי משמעותית שלה, יש עכשיו איזשהו יתרון אפריורי, לפני שמתחילים בכלל לזה. כמובן שעשינו שם איזושהי התערבות קטנה, ועשינו מסגור מחדש של העניין. ונגיד, בשחייה, הגעתי גם כן לתחרות, ראיתי את ההורים, את המאמנים, בשחייה, מי שמכיר את וינגייט, אז בתחרות יש כולם ביציע, והשחקנים בכלל הולכים לחימום וכאלה וזה.

לאחרונה, אגב, התחילו עם הפרדה. עושים עכשיו הפרדה, להורים יש יציע נפרד בתחרות האחרונות שם, כלקח מזה, שעד עכשיו ההורים מסתובבים בתוך הנבחרות. אז הגעתי, ראיתי את ההורים, והאבא דיבר עם השחיין, שאני עובד איתו, ואמר לו, ראיתי פה כמה מהמתחרים שלך, איך, לא משנה, כי הוא שחיין היום אולימפי, איך הוא התחזק, הוא נראה טוב, הוא נראה זה, ואתה רואה את הילד כזה, כאילו, כאילו, אתה באמת צריך לשים לב מה יוצא לך מהפה ומה אתה אומר. כשהילד עוד שנייה הולך לחימום, חדר ההצבות, ומה שיש לו בראש עכשיו זה בעצם איך ה… וזה חשוב, כי אתה בעצם, הרבה פעמים לספורטאי נשאר לו בראש, יש לזה תהליכים פסיכולוגיים, לא נקרא, לא נלאה כרגע את השומעים, את המאזינים בהקשר הזה, שבאמת, אתה יודע, שומעים ונשאר לך, נתקע לך משהו בראש, הוא יכול לחזור רפטטיבית כל הזמן, עד שאתה מתחרה.

זה מוריד רמות ביצוע. צריך להבין את זה, מה אנחנו משדרים, מה אנחנו אומרים, ולהיות בשליטה. ואני חושב, אם אתה תרשה לי, אני אקח מפה, כי זה מתחבר לי, לנושא שהוא נושא חשוב, קצת נגענו בו בנגיעות קטנות, וזה בכלל החלוקת תפקידים שצריכה להיות בין הורים למאמנים. כי בעיניי, למשל, סיטואציה בכלל שהורה, הוא בא והוא זה שמדבר עם השחיין שנייה לפני שהוא הולך לחדר ההצבות, זה לא אמור לקרות. זאת אומרת, מי שצריך להיות שם בגדול זה המאמן, ולתת לו את ההנחיות, ולתת לו את הדגשים האחרונים לפני המשחה שלו. וזו אחת הנקודות שהיא הכי, כאילו, אולי קריטיות ורגישות, זה ההורה מול המאמן.

כי יש פה בעצם, אנחנו מדברים הרי בפסיכולוגיה על האחר המשמעותי, ועבור הילדים האחר המשמעותי זה ההורה, אבל כשאנחנו עוברים לדבר על ילדים ספורטאים, יש להם אחר משמעותי נוסף. נוסף. וזה המאמן. וזה חייב להיות מתואם, וזה חייב להיות עם גבולות, ואני תמיד אומר להורים, גם אם יש לכם וזכותכם משהו להגיד למאמן, ויש משהו שאתם לא מסכימים איתו, שאתם רואים שהוא לא מבין את הילד, הכי חשוב זה קודם כול לא לשדר את זה לילד בבית, ולהתחיל לדבר, המאמן הוא ככה, כי בסוף זה כמו שילד עכשיו יש לו זוג הורים, שבעצם חווה עוד שני הגירושין מהבחינה הזאת.

וגם, אני מאוד בעד תקשורת, אני גם אומר את זה אגב למאמנים, כי it takes two to tango, אבל כרגע אנחנו מדברים על ההורים, אבל גם המאמנים התפקיד שלהם זה לייצר תקשורת מול ההורים. וההורים צריכים להבין שכשהם רוצים לייצר תקשורת מול מאמן, זה לא יכול להיות בסיטואציה שבה אני בא, לוקח את הילד מהאימון, ואני תופס את המאמן, רגע נגמר האימון, ועכשיו הוא אומר לי, יאללה בוא נדבר, יש לי משהו להגיד לך, כי המאמן, אולי בכלל יש לו עוד אימון, אולי צריך לרוץ הביתה, צריך לקבוע זמן רגוע ושקט, לגמרי. ולדבר על הדברים.

ואני גם אומר, אגב, דיברנו על זה קודם, יש גם הורים לפעמים שמגיעים מהענף עצמו, ויש להם אפילו אולי שאלות מקצועיות, ויכול להיות שהם אפילו מאמנים אולי בתחום, ויש להם גם שאלות מקצועיות, אז תשבו ותדברו ותבינו, אבל חשוב שהמאמן יאמן, כי בסוף ילד שעכשיו נמצא על המגרש, והאבא אומר לו, תיכנס לסל בכדורסל, ובכלל המאמן אמר לו, תניע את הכדור ותחפש להתפנות מחצי מרחק, אז הוא עומד שם חסר אונים. ויש פה חשיבות מאוד גדולה מצד אחד לייצר תקשורת בריאה מול המאמן, ומצד שני, לא לערב את הילדים בתוך הדבר הזה, למצוא את הדרך, ולזכור שצריך לתת למאמן לאמן.

אתם תהיו ההורים, ויש לו מאמן. וזה נורא נורא חשוב, זה גם… אני חושב שזה גם מעביר איזשהו מסר בכלל על איך אתה מתייחס לדמויות סמכות, על איך אתה נותן את הכבוד ל… זה אגב, גם למאמנים, זה גם לפעמים היחס של ההורים כלפי שופטים בתוך התחרויות. אני חושב שזה משהו שהוא מאוד מאוד קריטי. אני מזכיר לכם שרצינו כמה דקות לנושא המוגנות, וגם לשאול אתכם ככה, בקבל עם ופודקאסט, האם אנחנו רוצים להשאיר איזה חלק של כלים פרקטיים וסיפורים מהשטח, או שכבר שילבנו את זה בתוך הפרק ואנחנו רוצים להמשיך? נראה לי ששילבנו את זה.

אפשר לסכם רגע את הדברים המרכזיים שאנחנו… יש אבל עוד נושא אחד שכן חשוב לרגע שאני אגע בו, קצת נגענו בו, זה הנושא של ה… נגעת בזה בהתחלה, הנושא הזה של השילוב בין שתי מערכות של בית ספר וספורט, כי אני רוצה להגיד שמדינת ישראל זה לא מסודר. זאת אומרת, אין, יש קצת יותר, אבל לא מספיק, ההבנה שיש פה ילד שהוא ספורטאי. אז זה יותר תלוי מחנך, מנהל בית ספר שמוכן לשחרר את הילד משיעורי חינוך גופני, למשל, ומוכן לתת לילד ספורטאי לצאת קצת יותר מוקדם. לאימונים. ואני חושב שיש פה, בעיניי זה אחד המקומות שהילדים מאוד מאוד צריכים את ההורים, כי זה עולם המבוגרים, ויש להם פה מחנך ודרישות בבית ספר, ויש להם דרישות של המאמן, ולפעמים זה קצת, הם מוצאים את עצמם תקועים באמצע, כי ההורים למשל לוחצים עליהם להשיג ציונים במבחן, אבל יש להם עכשיו הרבה אימונים.

ומה שאני רוצה להגיד זה שאני מאוד לא ממליץ על הגישה שאומרת, אם לא תהיה בסדר בבית ספר, אז לא תלך לאימונים או משהו כזה, כי אני חושב שזה רק מייצר עוד לחץ. אני חושב שהילדים מאוד צריכים את ההורים כאן, שיהיו איזה גורם מתווך ויתווכו בין המאמן לבין הבית ספר, וידעו למשל לבוא להגיד למאמן, תקשיב, יש עכשיו תקופה של מבחנים, אז יכול להיות שצריך לשקול לוותר על איזה אימון נקודתי פה, ולבוא למחנכת ולהגיד, הילד עכשיו מתכונן לתחרות מטרה, אז אנחנו צריכים קצת הקלות בתוך הסיטואציה הזאת, כי זה משהו שילד יהיה לו מאוד מאוד קשה לעשות לבד, בטח אם הוא ילד צעיר.

כן. אז אם נסכם, אנחנו אומרים כמה דברים להורים בהקשר הזה. אחד, הבית לא צריך להיות או להוות איזשהו עול על הספורטאים. והדרך היחידה, אני חושב, להבין את זה, זה גם לשאול את עצמנו שאלות כהורים, לגבי המידה שבה אנחנו מתערבים, כמה אנחנו יציבים ומאוזנים, וגם כמה הבית יציב, שזה לא הולך לכיוון שהילדים האחרים יוצאים נפסדים מהסיטואציה. הבית צריך, לדעתי, לדעתי הפרטית, כן, לא מחנכים אף אחד, להתמקד בהכוונה, בערכים, בהכלה ובתמיכה בדברים האלה, ולהבין שזה ראייה לטווח ארוך, ובאמת לתת את הכלים ואת המשמעות שזה יעזור לילדים, גם אם הם לא יהיו ספורטאים, בסוף מקצוענים זה ייתן להם לחיים הרבה ערך, והספורט נותן המון ערכים.

המון. הבית צריך להיות באמת מקור שבו מסתכלים על ה… להיות דמות מיטיבה כהורים, פחות שיפוטית. יותר להסתכל בצד החיובי, יותר להקנות ביטחון ולהקנות אמונה, אבל גם לשים גבולות, וגם להתייחס בעצם בצורה שאין פה מיוחדות, למרות שנוטים לייחס מיוחדות לכאלה שעוסקים בספורט תחרותי. חשוב להתמקד בצרכים של הילדים, להבין מה חסר להם מצד אחד, לשאול אותם מה הם צריכים, אבל גם לא להגזים, לא לוותר על דברים ולא זה, ולייצר דיאלוגים. מתי שנוח לילדים, לייצר דיאלוגים זה חשוב, להגיד את מה אתם חושבים, אבל לא בכל מחיר. המגע, השתיקה לפעמים, היכולת לתת מקום לעבד דברים, היא חשובה, וזה אני חושב שמסכמים את העניין הזה של הבית.

ואני חושב שבאמת גם צריך לזכור שאנחנו כהורים מאוד מאוד נסחפים רגשית בתוך העולם הרגשי, בגלל זה אנחנו מאוד אוהבים את הספורט, וצריך ללמוד להתמודד עם זה גם אנחנו פנימה עם עצמנו כהורים. ואני חושב, שוב, כבר אמרנו את זה גם בהתחלה, ואנחנו יושבים כאן גם כ-Mental Jump, אני חושב שיש לנו הרבה יכולת לעזור להורים ולכוון אותם, והרבה ניסיון בזה. אני חושב שהתהליכים שאנחנו עושים הם עוזרים גם לילדים, והם בהרבה מאוד מקרים אנחנו משקיעים הרבה מאוד שעות גם ב… גם בהורים. גם בהורים, כי זה בסוף, התהליך הוא תהליך של תא משפחתי שיש בתוכו ספורטאי, בראייה שלנו.

כן. אני רוצה, ברשותכם, שתי דקות אחרונות בהקשר הזה, זה לדבר רגע על הנושא הזה של מוגנות. אנחנו עוסקים בספורט תחרותי, אמוציונלי, בספורט הזה בנים ובנות, והרבה נושאים חברתיים. להורים יש תפקיד, זה להיות ערניים. זה להיות ערניים, ולא להניח הנחות יסוד שגויות בהקשר הזה, אלא להבין רגע שהילדים שלהם נמצאים במקום, ככל שגיל ההתבגרות וכו', ויש, יכולים לקרות דברים שצריך פשוט לשים לב, דרך השיחות עם הילדים, דרך השיחות עם הורים אחרים, דרך העיניים שהם רואות, דרך ההבנה, דרך המאמנים מה קורה. אז היו מקרים שראינו דברים שיכולים לפגוע בילדים בצורה רצינית, בכל הנושאים, נגיד החברתיים, חרמות, התבריינות, השפלות, בין הילדים, אבל זה גם יכול להיות מצוות האימון.

צריך לשים לב, להיות ערניים, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם מצד אחד, ולשים גם גבולות, אם אתה רואה שצריך לשים גבולות. שוב, הכול בצורה מאוזנת, הכול לא בצורה שיפוטית, ולא אחרי שפרשנת משהו, זה ללכת לבדוק אותו, זה לשאול את השאלות ולהתייחס לזה, אבל לא לא להתייחס לזה, לא להניח רגע זה. ואני בכלל לא מדבר על הנושא של התעללות שיכולה להיות, או התעמרות שיכולה להיות, או השפלות שיכולות להיות באימון, גם מאמנים יודעים ומאמנות שהשפה שהם משתמשים, היא צריכה להיות שפה שהיא מכבדת. ומאמנים לפעמים פורקים על הילדים, וזה לא צריך להיות ככה. זה צריך, אנחנו כהורים צריכים גם פה לשים גבולות ולהתערב אל מול המועדון, אל מול הקברניטים של המועדון, ושוב, לא לפחד, גם אם ההורים אומרים לי, מה, אני אשלם מחיר, עכשיו הוא יותר יתעלם מזה, אז יכול להיות שזה לא המקום לילד במקומות מסוימים, וזו תסבוכת אמיתית.

זאת אומרת, יש פה מורכבות גדולה, שזה לא שחור או לבן. אבל זה חלק שהוא מאוד מאוד חשוב. ובסוף, גם כל הנושא של המיניות, והנושא של הטרדות, והנושא של בכלל מערכות יחסים בתוך הספורט התחרותי, פשוט להיות עם, איך אומרים, עם עיניים על הכדור, לנסות להבין, לנסות ליצור מערכות יחסים שמבוססות על אמון עם הילדים, ולקבל מהם את ה… אבל לפקוח עיניים. אין פה, לפעמים אתה יודע, לפעמים אתה לא יודע, לפעמים אתה יודע בדיעבד, אבל לפקוח עיניים, להיות רגע… כמו שאמרת גם קודם, לפעמים אתה מרגיש על הילד או הילדה שעובר עליהם משהו, ואתה רואה שינוי בהתנהגות, ואתה…

נכון. שם זה איזשהו דגל שצריך לבדוק. צריך לבדוק. צריך לבדוק. זה מה שאנחנו רואים. וזהו, נראה לי שסיכמנו בפרק ארוך את הנושא הזה של הורות לילדים ספורטאים. יש עוד, כמובן, אני חושב, עוד המון נושאים שאנחנו יכולים לדבר עליהם, אבל נתראה בפרקים הבאים. כן, באמת פרק שהיה מרתק שההורים יכולים גם להתחבר אליו הרמה רגשית ולהזדהות עם הרבה דברים שנאמרו פה, וגם כמובן ללמוד ממנו הרבה מהדברים שלכם. וכן, אנחנו נמשיך בסדרת הפרקים שלנו, ונתראה בפרק הבא. מגניב. תודה. תודה רבה. תודה רבה.