פרק 12 – איך מאמן מתכונן לתחרות מטרה בלי להעביר לחץ?

פרק 12 - תפקיד המאמן

על מה דיברנו?

הפרק מתמקד בתפקיד המאמן לפני תחרות מטרה, במהלכה ואחריה. תחרות כזאת אינה עוד אירוע שבועי: היא עשויה לקבוע קריטריון, אליפות או סיכום של עונה שלמה. לכן מפלס הציפיות עולה לא רק אצל הספורטאי אלא גם אצל המאמן, שהצלחתו המקצועית עשויה להימדד באותו אירוע. בענפים אישיים הוא לעיתים אחראי לכמה ספורטאים שמתחרים באותה תחרות ואף זה בזה, וצריך להימנע מהעדפה ולתת לכל אחד הכנה מותאמת.

הכלי הראשון בפרק הוא ״לעלות ליציע״ — ממש או כמטאפורה — ולעצור להתבוננות. המאמן נדרש להגדיר מטרות מקצועיות, התנהגותיות ומנטליות לכל ספורטאי, לחשוב על הקשר שהוא רוצה לייצר ולתאם ציפיות בזמן הנכון. המטרות צריכות להיות ריאליות, מחוברות לתהליך שעבר הספורטאי ובנויות בדיאלוג. כאשר הציפיות נמסרות רק סמוך לנסיעה, הן עלולות להפוך לעוד מקור לחץ.

ודאות נוצרת גם בפרטים החיצוניים: לוחות זמנים, חימום, תדרוך, כללי התנהגות, אוכל, נסיעות וביטחון. סדר לוגיסטי יוצר גם סדר פנימי. עם זאת, לא כל מידע צריך לעבור מיד. אם שינוי עדיין אינו ודאי ועלול להסיח, המאמן צריך לשקול מה לשתף ומתי. המטרה היא לא להסתיר, אלא לבחור תזמון שמאפשר לספורטאי לעכל ולהתכונן.
במהלך התחרות השאלה המארגנת היא: ״מה הספורטאי צריך ממני עכשיו?״ הלחץ דוחף מאמנים לפעילות יתר — עוד שיחה, עוד תזכורת ועוד הוראה — דווקא כאשר הספורטאי זקוק לשקט. מוצע למאמן להיות במידה מסוימת אנטיתזה למצב: מול ספורטאי לחוץ להביא יציבות והרגעה; מול ספורטאי שאנן לעזור להחזיר מיקוד. לא מדובר בהצגה של רוגע מוחלט, אלא בניהול עצמי שמונע מן הלחץ של המאמן להזין את הלחץ של הספורטאי.

ככל שהתחרות מתקרבת, ההכוונה צריכה להצטמצם ולהתחדד. אחרי חודשים של למידה, זה אינו הזמן להציף בטכניקות חדשות. כמו טייפר פיזיולוגי, מוצע גם ״טייפר מנטלי״: פחות עומס, יותר בהירות, חיזוק החוזקות והגעה עם מעט דגשים שניתן לבצע. גם בתחרות של כמה ימים חשוב לתכנן מנוחה, פנאי ו־well-being ולא למלא כל חלון בשיחה מקצועית.

הפרק מסתיים בשלב שרבים מדלגים עליו — סגירת האירוע. לא חייבים לנתח עם הספורטאי מיד, אך המאמן כן יכול לרשום לעצמו את רצף האירועים, מה עבד ומה דורש שינוי. אחר כך הופכים את החומר למשוב מסודר לצוות ולספורטאי, בתחומים המקצועיים, הפיזיולוגיים, הטקטיים והמנטליים. כך תחרות המטרה אינה רק מבחן, אלא גם בסיס ללמידה הבאה.

5 התובנות המרכזיות

מאמן צריך ״לעלות ליציע״
עצירה והתבוננות מבחוץ מאפשרות להפריד בין הלחץ האישי לבין צורכי הספורטאי. כך אפשר להגדיר מטרות, לזהות העדפות ולקבל החלטות פחות תגובתיות.

ודאות נבנית גם מלוגיסטיקה
לו״ז, אוכל, חימום, נסיעות וכללי התנהגות נראים חיצוניים לביצוע, אך הם מפחיתים עומס וקובעים את תחושת הביטחון. הכנה לתקלות מונעת מהמאמן לאלתר מתוך לחץ.

בזמן התחרות שואלים מה הספורטאי צריך
עוד תדרוך אינו תמיד עזרה. לפעמים נדרש חיזוק קצר, לפעמים שקט, ולפעמים החזרת מיקוד; הבחירה צריכה לנבוע מהיכרות עם הספורטאי ולא מן הצורך של המאמן להרגיש בשליטה.

לפני השיא מצמצמים עומס מנטלי
ככל שהתחרות קרובה, ההנחיות צריכות להיות פשוטות ומדויקות יותר. חיזוק יכולות מוכרות עדיף על ניסיון להכניס שינוי חדש ברגע שבו הקשב כבר עמוס.

תחרות מסתיימת רק אחרי למידה
המאמן צריך לתעד סמוך לאירוע את רצף ההכנה והביצוע. לאחר שהרגשות שוקעים, אפשר להפוך את התיעוד למשוב מסודר ולמסקנות שמשרתות את המשך הדרך.

שאלות שעליהן הפרק עונה

  • מה מייחד תחרות מטרה מבחינת תפקיד המאמן?
  • מתי וכיצד נכון לתאם עם הספורטאי מטרות וציפיות?
  • איך לוחות זמנים וכללים לוגיסטיים משפיעים על המצב המנטלי?
  • מה עושה מאמן כשהספורטאי לחוץ — ומה כשהוא שאנן מדי?
  • למה עודף שיחות והנחיות עלול לפגוע דווקא ביום התחרות?
  • איך מסכמים תחרות מטרה והופכים אותה ללמידה להמשך?

שלום לכולם וברוכים הבאים לפרק נוסף של פודקאסט מנטל ג'אמפ. אני כאן עם רענן וישי, מה שלומכם? אחלה. מעולה. נורא בכלל. חדים. חדים אנחנו כן, אנחנו במומנט. האמת שאנחנו היום בנושא, מדברים על נושא שהוא די מעניין ואולי קצת נישתי, שזה בעצם תפקיד המאמן לקראת תחרות מטרה. אני רק אגיד שאנחנו מתחילים גם להמשיך לעשות פרק יותר כללי על מאמנים, ופה אנחנו ככה נתמקד בתפקיד המאמן לפני תחרות מטרה. ואולי אני אשאל אתכם ככה כדי להיכנס לפרק, למי שאולי לא יודע, כשאנחנו אומרים תחרות מטרה, למה אנחנו בעצם מתכוונים? בכלל, תחרות מטרה, אפשר גם לקחת את זה לתפקיד המאמן לפני משחק חשוב או לפני…

אבל תחרויות מטרה אנחנו מתייחסים עכשיו, כי עכשיו בעונה של סוף השנה, בדרך כלל עכשיו יש הרבה תחרויות, בקיץ יהיו יותר. אנחנו רואים שלמאמנים יש תפקיד בהכנת הספורטאים לקראת התחרות עצמה. אנחנו רואים שגם מפלס הלחץ עולה אצלם, ולמעשה, איך מאמן נשאר רגע במקום שהוא מוביל את הספורטאים בצורה אפקטיבית? צריך לזכור, בענפים אישיים, הרבה פעמים אני מאמן של טראתלטים, שחיינים, ג'ודוקות ותחרות מטרה, אני אבא של כולם לצורך העניין, אני רוצה שכולם יצליחו, וכולם מתחרים, ולפעמים מתחרים גם ביניהם. זה גם איזשהו נושא שאני צריך להתייחס אליו, להבין רגע איך אני בעצם מנהל את זה שאני לא…

יש לי ילד או ילדה מועדפים, איך אני מנהל את המערך הזה וכולי. אז אנחנו מדברים בעיקר על תחרות מטרה שיש להן איזושהי ייחודיות, שהן לא מתרחשות בצורה כל שבוע, שזה בעצם משהו שמתרחש אחת לתקופה, לרבעון, ויש לו גם משמעות. משמעות יכולה להיות קריטריון, לאליפויות בחו״ל, יכולה להיות איזשהו סוג של אליפות ישראל, או אליפות אירופה, או אליפות העולם, אולימפיאדה וכולי, אלה תחרות מטרה. שאנחנו חושבים שעצם זה שיש תחרות מטרה, זה כבר גורם שמעלה בקרב האנשים שעוסקים באירוע את מפלס הציפיות, הלחץ, ההתכוננות, ולמאמנים יש תפקיד מאוד חשוב. חשבנו שזה יהיה נכון לפתוח איזשהו חלון קצר, קטן, לדבר הזה, ולשים את המאמנים באיזושהי מודעות לגבי התפקיד שלהם.

לא שהם לא יודעים את התפקיד שלהם, אבל יש פה כל מיני ניואנסים שאנחנו מסתכלים עליהם מתוך הניסיון שלנו, ואנחנו יכולים בעצם לתת איזשהם כמה דגשים או כמה תובנות מבחינת המאמנים. אני רוצה גם להגיד שלפעמים התחרות מטרה, למשל אנחנו מדברים על נקודת זמן הזאת, כרגע שאנחנו נמצאים בה בחודש מאי, אז זה מגיע הרבה פעמים אחרי כבר שאתה גם אחרי עונה שלמה. כן. זה אגב גם נכון עכשיו לכל המשחקים שיש גם בכדורגל וכדורסל, אם יש משחקי גביע או על האליפות בכל השכבות גיל. ואני חושב שזה איזשהו רגע שחשוב גם למאמנים לעשות רגע איזה עצירה ואיזה זום-אאוט ולהתכוונן לתוך האירוע הזה, ולא רק להמשיך את העונה לתוך ה…

אלא יש פה באמת איזה אירוע שצריך לבנות אליו. אתה מרים להנחתה, כי הכלי הראשון שאני כבר שם על השולחן זה לעלות ליציאה. הכלי הזה ליטרלי, במקומות שאפשר לעלות ליציאה, תעלו ליציאה. וזה כלי גם מטאפורית לעלות ליציאה, זה באמת ההתבוננות והעצירה הזאת, רגע, לעשות רגע סדר. והסדר צריך להיות, אנחנו מדברים פה על תחרות מטרה, אנחנו לא מדברים על ההיבט המקצועי של המאמנים, בסדר? באסטרטגיית האימון. אנחנו מדברים על ההיבטים המנטליים שקשורים. שגם פה יש מה שנקרא פריודיזציה ובנייה שהיא מותאמת. נכון, נכון, אבל אני יותר מדבר על זה, אוקיי, עלית ליציאה, בוא תקהל מטרות, תכתוב אותן, מה המטרות?

עכשיו אתה הולך עם קבוצה של שחיינים לאליפות ישראל, אתה הולך עכשיו לתחרות עם טריאתלטים או עם התעמלות, ווטאבר. מה המטרות? תגזור לכל ספורטאי את המטרות. לא רק המטרות המקצועיות, שזה אתה יודע לשים, אלא גם על איך אתה רוצה לראות אותן מתפקדים. אגב, אם יש נסיעה לחו״ל לתחרות, אז זה גם כל הנסיעה, זה הלוחות זמנים וכולי, אבל תכתוב לעצמך איזה שהן מטרות, שהן גם התנהגותיות, שהן גם, שיש להן ברמה של מוטיבציה, ברמה של איזה קשר בכלל אתה רוצה שיהיה לך עם הספורטאי בתוך התחרות. לפעמים אתה נוסע לאליפות בחו״ל עם שניים, שלושה ספורטאים.

איזה קשר אתה רוצה שיהיה לך איתם בתוך התחרות? זה לא, יאללה, נפגשים בנתב״ג בזה ונוסעים. יש פה משמעות מאוד גדולה להרבה מאוד דברים, גם בהיבטים הלוגיסטיים, גם בהיבטים הביטחוניים, אנחנו בישראל, צריך להבין את זה, גם בהיבטים של בכלל מה אנחנו רוצים לעשות שם, וכן הלאה. מה הציפיות? מה אני מתחיל לשדר לספורטאי, ומתי? מה הטיימינג הנכון לשדר לספורטאי את הציפיות? נכון, יכול להיות שזה מדובר כל השנה, מה הציפיות מאליפות אירופה, או מאליפות ישראל, או מאליפות עולם. אבל עכשיו אני רוצה לקנקרט את זה. אני רוצה להפוך את זה לקונקרטי, למעשי, להסתכל בעיניים לספורטאי, ולייצר איתו, האם אני אומר לו את זה חודש לפני התחרות?

שבוע לפני התחרות? יום לפני התחרות? מה נכון? ואין פה כרגע כללי אצבע, אבל זה נכון לייצר דיאלוג. זה נכון לייצר דיאלוג עם הספורטאי, שבסוף הוא לא מגיע לתחרות, ואנחנו רוצים לצמצם ככל שניתן את חוסר הוודאות. חוסר ודאות של ספורטאים לגבי הלו״ז, לגבי הטיימינג, לגבי הציפיות, לגבי… הוא יכול לשבש אותם ויכול באמת לייצר להם איזשהו סוג של עודף, של לחץ וחרדה לפני התחרות עצמה. לפני התחרות עצמה. מה האחריות שלי כמאמן ומה האחריות של הספורטאים? אני זוכר שבלא מעט אירועים היו מאמנים שנוסעים, והם באמת סיפרו לספורטאים רק, ממש קרוב מאוד לפני הנסיעה, את המטרות המרכזיות שלהם לזה.

וזה היה מאוד, לא היה לספורטאים קל לעכל את זה באותו רגע. אז יש מאמנים שאומרים, אני בונה ככה חוסן, יש כאלה שאומרים כל מיני דברים, הוא לא צריך להבין לפני מה צריך. כל מיני גישות. אנחנו חושבים שהגישה היא לעשות את זה בצורה מדורגת, יציבה, תוך כדי דיאלוג, תוך כדי זה לשאול את הספורטאי מה הוא חושב, איך הוא רואה את עצמו בתוך התחרות, להציב ביחד את המטרות, לוודא שהמטרות האלה מצד אחד ריאליות, מצד שני, הן גם מתייחסות לתהליך ההתפתחותי שעבר הספורטאי במהלך השנה. וצריך לקחת את שני הדברים האלה בחשבון בהקשר הזה.

אני רק רוצה רגע להיכנס פה, כי דיברת על כיול המטרות ואת הציפיות, ואני חושב שמאוד מאוד מאוד חשוב שהספורטאי ידע מה הדגשים מבחינה מקצועית, מבחינה טכנית, זאת אומרת, מה יביא אותו בסוף לתוצאה הזאת. זאת אומרת, המאמן, דיברת על חוסר ודאות, מאוד מקל על הספורטאי כשהוא יודע, והמאמן עוזר ומסביר לו מה הוא צריך לעשות.

זאת אומרת, מבחינת ממש הביצוע עצמו, שזה יהיה הכי הכי ברור שאפשר, וגם כדאי כמובן שהדברים האלה יהיו מדוברים לאורך השנה, רק שפה אני חושב, זה כמו שאמרנו על העצירה הזאת, יכול להיות שאנחנו מדברים פה על דברים שבגדול צריכים להתקיים לאורך כל השנה, רק שפה יש עוד איזה חידוד מחודד וחזק יותר לקראת התחרות הזאת, כדי לחזק אצלו, בעצם אנחנו רוצים שהספורטאי יגיע לשם כשהוא הכי בנוח והוא הכי יודע מה הוא צריך לעשות, ויש לו הרבה פחות חוסר ודאות, והוא יודע, המאמן יודע, והם שניהם בסנכרון הכי טוב שאפשר. תראו, בסוף המטרה של המאמן ושל הספורטאי זה ששניהם יגיעו לתחרות המטרה ויהיו במיטבם.

וכנראה המאמן או המאמנת מכירים את הספורטאים שלהם הכי טוב ויודעים בעצם את הדבר. מצד שני, לפעמים המאמן נמצא עם עצמו בתוך איזשהו סוג של מחשבות, תהיות, לחץ כזה או אחר. באמת, הרצון שהספורטאי יעשה טוב זה גם… יכול להיות, אגב, אם הספורטאי לא יעשה טוב, המאמן אולי אפילו… ישלם מחיר. ישלם מחיר. כלשהו. זאת אומרת, צריך לזכור, זו תחרות מטרה עבור הספורטאי, וזו תחרות מטרה הרבה פעמים שגם יכולה להגדיר את ההצלחה בסוף של המאמן. זאת אומרת, המאמן פה נמצא בלחץ מאוד גדול. הספורטאים מאוד מרגישים את זה, אגב, עם המאמנים, אני אגלה להם סוד

.הספורטאים מאוד מרגישים את זה. כשמתקרבת תחרות מטרה, הם יודעים להגיד הרבה פעמים לנו, הפסיכולוגים, אני מרגיש שהמאמן לחוץ יותר. אני מרגיש את זה באימון. אז בוא נחלק רגע. תחרות מטרה, לתחרות מטרה אני ממליץ למאמנים, כשהם עולים ליציע מטאפורית או לא מטאפורית, לעשות שלושה דברים. לחשוב רגע, מה אני צריך לעשות כהכנה לקראת התחרות? וזה לא רק הרשימת צרכים לוגיסטיים, זה גם העניין המנטלי של מה אני באמת צריך לעשות. מה קורה בתוך התחרות, במהלך התחרות? יש תחרויות שהן יום אחד, יש תחרויות שהן נמשכות על פני כמה ימים, איך אני מנהל את הכמה ימים הזה?

ומה קורה בסוף התחרות? הרבה מאוד מאמנים שוכחים את סוף התחרות. סוף התחרות זה הזדמנות נהדרת ללמידה, זו הזדמנות לניתוח, זו הזדמנות מאוד טובה להסקת מסקנות. אני עם עצמי כמאמן, אני עם הצוות שלי, אם יש צוות אימון רב-תחומי, אני עם הספורטאי, וכן הלאה. זאת אומרת, צריך לקחת את החלוקה הזאת. בהכנה, אני חושב שחלק ניכר מהזה, זה כמו שאמרתי קודם, זה לקייל ציפיות, זה לדבר על המטרות, זה לדבר באופן כללי על החלק הזה של תחרות המטרה במסגרת, הממצע הזה של הספורטאי, הרבה פעמים שמים את כל המפתחות, את כל הז'טונים על התחרות הזו, וזה לא נכון, יש פה איזושהי הסתכלות רגע קצת, אז צריך להזכיר אותה לכל האנשים.

ובקרבה לנסיעה זה לחלק את ה… לדבר על הלוחות זמנים. איך הולך להיראות התחרות? מה יהיה בתוך התחרות הזאת? מתי מתחילים? מתי מזנקים? מתי חימום? מתי זה? מתי תדרוך טקטי? מתי כזה? אז להכניס בעצם איזשהו סוג של ודאות, לקראת ה… אנחנו מגיעים מספיק זמן מראש, יהיה לנו זמן לנוח, יהיה לנו זמן להתאמן, יהיה לנו זמן להתחמם, יהיה לנו זמן, ולתת רגע את כל הלוז הרלוונטי. כללי התנהגות, מה אני בעצם רוצה מהספורטאים? אם אני רוצה מספר ספורטאים, אז לתת כללי התנהגות במלון, בארנה, וכולי וכולי וכולי. וזה כאילו זה נשמע אובייס, אבל זה מה שמייצר ודאות, זה מה שמייצר סדר, זה מייצר ארגון, וזה מייצר את הגבולות הפנימיים של הספורטאים.

הרבה פעמים אנחנו לא, לא הרבה מאמנים מבינים את זה, שהכללים והביטחון שהם מייצרים בצדדים הלכאורה חיצוניים האלה, מייצרים גם איזשהו סדר פנימי וארגון לקראת מה, לקראת המקום שהם הולכים. מאמן צריך לחשוב מה הוא משתף. מתי הוא משתף. לפעמים יש אינפורמציה שלא צריך לשתף ברגעים האלה את הספורטאים. ואם אתה יודע דברים שיכולים לשבש להם רגע קו המחשבה והם עדיין לא בטוחים, שינו איזשהו חוק, שינו איזשהו משהו, שינו איזשהו, זה משהו שעוד לא ודאי, אבל הוא יכול לקרות, תעשה רגע איזשהו יתרונות וחסרונות, כי אין פה שום פתרון מתמטי לדבר הזה, ואז תחליט מתי אתה משתף.

אבל תשתף. בסוף אתה תצטרך לשתף, תחליט מתי הטיימינג הנכון. כל הזמן לחשוב על טיימינג שזה. לתכנן רגע גם איך אני מתמודד עם בעיות שיכולות להיות. תחבורתיות, לוגיסטיות, תזונה, פתאום חסר משהו בחדר, אין-ספור פעמים, הגעתי ולא היה. ספורטאים שומרים כשר, אתה מגיע למלון, הכל חזיר בזה ושרימפסים. אוקיי, אז צריך עכשיו לחשוב מה עושים עם הדבר הזה. ולהתארגן מראש, כמובן בהכנה, מצד אחד, לפעמים הדברים האלה יקרו, צריך לחשוב מה אני עושה, כש. יש לי רכב, אין לי רכב, מונית, לא מונית, יש לי עזרה, מי עוזר שלי, מי נוסע עכשיו לסופר לקנות דברים, מי זה, פירות, אוכל, מים בחדרים.

יש כל כך הרבה דברים שקשורים לתחרות, שמאמנים מנוסים מכירים, הם מאמנים שהם פחות מנוסים, צריך לאמץ אותם כמה שיותר מהר, כי בסוף זה פוגש פרפורמנס. במהלך התחרות, מה צריך ממני הספורטאי? זאת השאלה המרכזית שמאמן צריך לשאול את עצמו. לא מה אני צריך כמאמן כרגע איפה שאני נמצא. והרבה מאוד פעמים במהלך תחרות מטרה, שאנחנו נמצאים שם כמובן בצד המנטלי, אז אני חייב להגיד שרוב הזמן אני מבלה עם המאמנים בלווסת רגע את התחושות ולחשוב מה נכון לעשות ומה נכון מבחינת הספורטאים שלהם. אני חושב שיש נטייה למאמנים, שהיא מאוד טבעית בגלל הלחץ והרצון מאוד להיות בשליטה, בעיקר כשהלחץ עולה והרבה חוסר ודאות, וזה תחרות מטרה, לאובר-אקטיביות.

זאת אומרת, ולפעמים להגזים אפילו בתקשורת, ואני חושב שמאמנים צריכים, דיברת על להיות במודעות, אז אני צריך להיות בשליטה, וכל הזמן צריך לשאול את עצמי האם עכשיו הוא צריך ממני שאני אבוא וזהו, או שאני אתן לו רגע את השקט שלו. כן, אני קורא לזה… כי עכשיו אני בא ואומר לו, אל תשכח לעשות את זה, ואתה זוכר שדיברנו על זה, ולפעמים הספורטאי צריך דווקא את ה… לנשום, אני חושב שזה נובע הרבה פעמים. אני מאוד מבין את זה, המאמן מאוד בלחץ, הוא לא הולך לעשות את הפרפורמנס, הביצוע זה אצל הספורטאי. ויש איזו תחושה מאוד קשה של מצד אחד, אני אחראי לתוצאות שלו, מצד שני, ברגע שהוא יוצא לדרך, אז מתחיל את הביצוע, אני כבר לא שם בהרבה מאוד מקרים.

וצריך, כמו שאמרת, כל הזמן לשאול את עצמי, מתוך ההיכרות עם הספורטאי, מה הוא צריך, ולראות שאני לא פועל מתוך הלחץ שלי. אני חושב שבכלל, המאמן צריך מאוד לטפל בעצמו, במרכאות או שלא במרכאות, להקפיד בעצמו על הרוטינה ולהקפיד בעצמו על לנוח כמו שצריך ולהגיע במיטבו ולהגיע מספיק רגוע ולא לתת ללחץ ולספקות ולכל הדברים, כי אני חושב שהספורטאי מאוד ירגיש את זה, הם מאוד מרגישים על המאמן את הדבר הזה. וכדי שהספורטאי יגיע הכי רגוע, אז המאמן צריך להיות, שוב, ברור שהוא לחוץ, אבל צריך לראות שזה מבוסס ושזה לא משהו שהוא גורם ש…

כאילו, אני רואה לפעמים ספורטאים שהם אומרים לי, אני צריך להתמודד עם הלחץ של עצמי ועם הלחץ של המאמן. אז לפחות שנוריד ממנו את הדבר הזה. ואני אגיד משהו, לא יודע, מעלה איזה משהו שהתקלתי בו גם קצת לאחרונה. אני רואה מאמנים שבאים בתחרות מטרה ואומרים לספורטאי, תחשוב כאילו זאת תחרות רגילה. ואני חייב להגיד, דעתי האישית היא לא לעשות את זה, כי אני חושב שאני בעד להגיד, כן, זו תחרות מטרה. כאילו, אנחנו לא משקרים את עצמנו. כי אני חושב שיש משהו קצת אפילו, שאפילו עוד יותר מלחיץ, כי זה אומר, וואו, זו תחרות מטרה.

כן, זו תחרות מטרה. אנחנו פה, ואנחנו צריכים לדעת להתמודד עם זה. אני חושב שהספורטאי יודע שזה תחרות מטרה, אתה יודע שזה תחרות מטרה, אז אין טעם לשחק את העם. בעיקר מדברים פה על תחרויות ייחודיות, זאת אומרת שזה באמת אליפות עולם, אליפות אירופה. אליפות ישראל. אליפות שבעצם זה, יש הרבה תחרויות. כלומר, גביע המדינה, כאילו. יש הרבה תחרויות שהן תחרויות שבהן באמת הן תחרויות חשובות מאוד, אבל הן בדרך. הן בדרך, הן לא, הן גביע העולם כזה, כל מיני מאסטרס כאלה וכולי. אז אנחנו מדברים על התחרות הייחודית. בסוף, מה שאנחנו מדברים על היציבות הרגשית של המאמן, אנחנו מדברים שהמאמן גם בתוך תחרות, למרות שיכולים להשתבש עליו המון דברים, להישאר עדיין באיזושהי שלוות נפש.

והרבה מאוד מאמנים לא תמיד מבינים שמה שהם ישדרו, הרבה פעמים הספורטאים, בקולטנים שלהם יקלטו חלק מהדברים, ובתהליך מקביל יוציאו את זה גם כן. זאת אומרת, אתה רואה אותם אחרי זה בחדר חימום, או אתה רואה אותם באימון, אתה רואה אותם, לא שקטים. וזה חלק שהוא בא לאור זה שלפעמים גם המאמן שלהם מאוד מאוד… יש פה בסוף איזה מין סיביוזה שמאכילה את עצמה. הספורטאי בלחץ, המאמן רואה שהוא בלחץ, הוא נכנס ללחץ, ואז הספורטאי עוד יותר בלחץ. ואני אומר, מבחינתי, אני מצפה שהמאמן יהיה זה שישבור את הדבר הזה. לגמרי. ויהיה מסוגל להכיל את זה ולהתמודד עם זה.

ואגב, אתה דיברת על השיחות שיש לנו עם מאמנים במצבים האלה, הרבה פעמים מאמן יבוא אליי ויגיד לי, תקשיב, מה יהיה? אני רואה שהוא בלחץ. לך תדבר איתו. אבל אני רואה את הספורטאי, מסתכל עליו, מסתכל על המאמן, וברור לי לחלוטין שמי שכרגע נראה לי יותר בלחץ זה המאמן. וזה טבעי, ולכן אני חושב שחלק מהעניין זה בסוף, המאמן צריך לעשות את זה כמו שאתה קראת על זה, לעלות ליציע, לעשות רגע איזה זום אאוט, רגע להסתכל פה על הדברים, לראות מה הוא צריך ממני, מה עכשיו, מה קורה כאן, מה לעשות, ולנהל את הרגשות שלהם בתוך הדבר הזה, כדי שיוכלו לקבל החלטות בצורה יותר שקולה, וקצת יותר מפה, ופחות מהרגש, ופחות מהלחץ שלפעמים מפעיל אותם.

וכשהספורטאי מסתכל על המאמן, והוא רואה את המאמן רגוע ובשליטה, אז הספורטאי נרגע. אם הספורטאי מסתכל רגע על המאמן, ורואה אותו שם תזזיתי ומרגיש אותו בלחץ, אז הספורטאי יותר לחוץ. אני חושב שבלא מעט מקרים גם למאמן יש אחריות על, אני קורא לזה איזשהו, בין ניהול האנרגיה וה-well-being גם בתוך תחרות. זאת אומרת, צריך להבין, תחרות מטרה בסוף, אנחנו רוצים לייצר מצד אחד לספורטאי את האקלים הכי נוח להתכונן ולהגיע במיטבו. אבל מצד שני, אם יהיה אימון, חימום, שיחה אישית, שיחה טקטית, שיחה, שיחה, שיחה, שיחה, זה גם כן יותר מדי. צריך למצוא את האיזון, מה נכון, ומה שאפשר לעשות בהכנה, עושים בהכנה, ומה שצריך רק להשאיר ברמה של למקד ולפקס לפני, להשאיר בלמקד ולפקס, ולא להשאיר לתוך התחרות מטרה את כל הפתאום, לעבור על עוד פעם, על אין-ספור פרטים שבסי-פי-או כבר אין מקום לאחסן אותם.

אני חושב שבכלל זה נוגע לכל התהליך שמתחיל קצת לפני, כי אני חושב שיש פה איזה מין משפך כזה. לפעמים מאמן, אתה נותן עוד כלים ועוד כלים ברמה הטכנית, ברמה הטקטית לספורטאי, אבל ככל שמתקרבת התחרות, אתה צריך שזה יהיה הרבה יותר ממוקד והרבה יותר פשוט. זה לא זמן עכשיו להתחיל ללמד דברים חדשים ולבלבל את הספורטאי עם עוד דברים, זה צריך למצוא את החוזקות, ושילך עם הדברים החזקים שלו. ואני חושב שלפעמים זה נובע מאיזה רצון של המאמן לתת לו עוד ועוד ועוד, אבל זה עונה על איזשהו צורך, אני חושב, הרבה יותר שנובע מה…

שוב, מהמקום הזה של המאמן, שהוא מאוד בלחץ, כי הולך להיות פה אירוע מאוד חשוב, ובסוף הפרפורמנס הוא לא זה שהולך לעשות את הביצוע. ובכלל, אני חושב שזה נכון בתקופה שלפני עובדים, אני רואה את זה ככה בהרבה מאוד מקרים, עובדים מאוד מאוד קשה, מעמיסים, מעמיסים. אבל יש איזה, לא יודע, זה תלוי גם בענפי הספורט, אבל כשזה מתקרב, איזה שבוע לפני, כמו שיש מה שנקרא טייפר פיזיולוגי, שיהיה גם איזה טייפר מנטלי. אם למשל, מאוד נכנסת ודרשת, וזה, יכול להיות ששבוע לפני, יכול להיות שזה קצת פחות, יכול להיות קצת יותר, הגיע הזמן רגע טיפה להוריד.

אני אומר למאמנים, אפילו טיפה להיות רגע יותר חיובי, יותר מחזק. חד משמעית. ויותר, כאילו לתת, חד משמעית. לשלוח אותו פנימה לתוך הדבר הזה, ממקום קצת אחר. אני אומר יותר מזה, גם הרבה פעמים, לאן עושים? מה יש בסביבה? אוקיי. מה הכללים? נותנים להם יום חופשי, לא נותנים להם, נותנים להם ללכת, לא נותנים להם ללכת. יוצאים לפארק, יש נחל, יש נהר, יש זה, יש מדשאה, יש כל מיני דברים. בוא נחשוב רגע, וננהל את זה מראש. זאת אומרת, נתאם ציפיות, נגיד כן. פה אנחנו הולכים לבית קפה, פה אנחנו נלך איזה, כמובן, אם העולם הביטחוני מאפשר, כן?

ואני מדבר על לפני כל הפרלול של השנה, שנתיים, שלוש האחרונות בהקשר הזה של הביטחון, אבל גם אז אפשר לתאם גם מול הביטחון את הכללים ומה עושים. אז האם יוצאים לטייל? איפה אוכלים? אוכלים למסעדה, לא הולכים למסעדה, יוצאים בערב, לא יוצאים בערב. זה אחד. שתיים, לפעמים אני אומר, אי אפשר לפתור הכל בתוך התחרות מטרה. זאת אומרת, לפעמים המאמן רוצה, אוקיי, הייתה תחרות אפילו, ותכף נדבר על סיום התחרות, אבל הייתה תחרות, ואתה רוצה, יש לה כל מיני תובנות, עזוב, בחייה, תעזוב, תן לו, תן לו לרגע לעבד, לנוח וזה, יש לה, נחזור לארץ, או אפילו נחזור לאימונים, ונבנה את הכללים.

ראיתי נבחרות, או במקרה הזה נבחרות, אבל זה לא רק, זה ראיתי כל מיני כלים יצירתיים שעשו. ראיתי מאמנים ששכרו עוד חדר במלון, והפכו את זה לחדר של מוזיקה, ציור, משחקי חברה כאלה וזה, אני מדבר בעיקר על נבחרות גדולות, כן, יותר משישה, שבעה ספורטאים. החדר הזה פתוח, בקומה שלהם, והם הולכים והם שומעים את המוזיקה, מדברים ביחד, זה מין חדר כזה, שהוא כמו… אגב, בכפר האולימפי תמיד, ברוב הנבחרות המסודרות, יש להם חדר בלמטה, משחקים, משחקים וספות וכאלה פופים ושטיח ולוח וזה, ואתה יכול באמת להגיע וקצת טיפה להקליל את האווירה ולייצר איזשהו משהו קצת אחר.

אז זה ה-Well-being, אני חושב שהוא well-being מאוד מאוד חשוב לספורטאי. הנושא הנוסף זה התערבויות. מתי אנחנו מתערבים ובמה נכון להתערב בתוך תחרות מטרה. מה אתה חושב, ישי? מתי נוח להתערב? אני חושב שבתוך תחרות מטרה, כמו שאמרתי קודם, זה צריך להיות מאוד מותאם לספורטאי. אני חושב שאחד הדברים שגם אמרתי קודם, אני חושב שלפעמים ההתערבות של המאמנים נובעת מאיזה מקום שהם בלחץ. אני חושב שמאמן צריך רגע לשאול את עצמו, מה הספורטאי צריך ממני? לי יש כלל, הוא להיות אנטי-תזה לספורטאי. אם הספורטאי עכשיו, אתה רואה אותו לחוץ ולא רגוע, תחבק אותו, תרגיע, תהיה אתה זה, למרות שכנראה יכול להיות שכל האקוסיסטם משדר באמת איזשהו סוג של אי-שקט, אתה תהיה רגוע ואתה תהיה זה.

אם הספורטאי בשנטי-בנטי בטוח בעצמו, עף על עצמו, מגיע ורוצה, יש כל מיני אינדיקטורים. אם אפשר לקבוע תור לספר, אפשר זה, יש כל מיני דברים שאני רואה שהם מבחינתי, הם לא אומרים שזה, אבל הם מראים לי איזשהו סוג של, כאילו, לא מפוקסות לגמרי בתוך התחרות. אתה רוצה ספר, תעשה ספר לפני, שבוע לפני תסתפר, אתה לא צריך להסתפר בתחרות עצמה. או שופינג, או כל מיני דברים כאלה, לפעמים זה מקליל את האווירה, זה חלק מה-well-being שאמרתי קודם, לפעמים זה די-פוקוס. אז שם הייתי מתערב, ולהיות, הכלל שלי זה אנטיתזה. הכלל הזה, רענן, הוא כולל לדעתך את כל סוגי הספורט?

או ספציפית כאן יותר רלוונטי? לדעתי כל סוגי הספורט. תחשבו ממשחק כדורגל, אם המאמן רואה את הקבוצה שלו בלחץ, מאוד, מה זה יעזור שהוא יצעק עכשיו ויהיה בזה? אז צריך להיות יותר בהכלה, יותר באיזשהו מקום. שוב, לא אומר לא לשים גבולות, לא אומר לא, לא אומר. אבל אני חושב שבסוף הדבר המרכיב שאנחנו מדברים עליו כל הזמן הוא האתגר, אני חושב, ושוב, זו דרישה לא פשוטה מהמאמנים, מה שאנחנו אומרים כאן, זה להיות כל הזמן באיזה מין, אתה קראת לזה ביציע, זה כאילו להסתכל על זה רגע מבחוץ ולנתח את הסיטואציה.
זאת אומרת, המאמן צריך לא להישאב לתוך הסיטואציה הזאת, כי מה שתיארת הוא נשמע פשוט, אבל הוא מאוד לא פשוט למאמן שרוא את הספורטאי שלו לחוץ, להיות מספיק רגוע כדי להבין שהספורטאי שלי לחוץ, מה שהוא צריך ממני עכשיו זה שאני אארגה אותו, אז אני אבוא ואני אשים עליו יד ואני אגיד לו, הכל בסדר, או אני אדבר, או סתם אני אגיד לו, יאללה, בוא נלך רגע, נקנה פה קפה בחוץ ונשב רגע בשמש. ומה שאנחנו בעצם אומרים למאמנים, זה תהיו כל הזמן באיזה מין סוג של… אבל יכול להיות שהמאמנים לא תמיד ערים לזה ולא תמיד מבינים לזה.

תהיו רגע, תסתכלו רגע מבחוץ על הסיטואציה, אגב, אני גם מציע להם, דרך הסתכלות לפעמים מבחוץ היא למשל, תחשוב על מאמן, חבר שלך שהיה בסיטואציה הזאת למשל, מה היית מציע לו לעשות? זה כאילו, זו שאלה שכאילו לוקחת להם רגע להסתכלות מבחוץ. אותו דבר, אני מציע להם שיהיה להם חבר טלפוני. לגמרי. זאת אומרת, אם אני עכשיו בתחרות, אז כמובן שאני נמצא שם… זהו, אנחנו הרבה פעמים הדמות, אז… אנחנו הרבה פעמים שם, אנחנו הדמות, אז קל לנו יותר להתערב, או להוות בשביל המאמן איזשהו מראה לגבי מה… למרות שגם אנחנו בלחץ. גם אנחנו בלחץ.

בואו נגיד את האמת. כן, גם אנחנו בלחץ. זה דורש גם עבודה מאיתנו, אבל זה לפודקאסט אחר. כן. דבר שני, זה אם לא, מי נמצא בסביבה? יכול להיות שיש מנהל מקצועי, יכול להיות שיש ראש המשלחת, יכול להיות שיש מנהל פיזיותרפיסט, לא משנה, חבר כזה, חבר שמישהו שאתה יכול רגע לשאול, ואתה יודע, להדהד את הדברים. או מישהו שאתה סומך עליו להרים טלפון ולשאול. זאת אומרת, בכל מקרה, לא להישאר אדיש לסיטואציה, בכל מקרה לשאול את השאלות הנכונות, בכל מקרה להבין רגע מה קורה. אז יציבות רגשית זה דבר מאוד חשוב, אנטיתזה לספורטאי, להחליט מתי אני מתערב.

כל התקשורת, מה אני משתף, מתי אני משתף, זה דברים מאוד מאוד חשובים. לא לשכוח את סיום התחרות. אנחנו רוצים להבין רגע שבסיום התחרות יש לנו חלון זמן מאוד מאוד חשוב לעשות למידה. אז זה נכון שזה לא צריך להיות מיד בתום התחרות, אבל מיד בתום התחרות כדאי למאמן לשבת רגע ולעשות לעצמו איזשהו סיכום. שב בחדר במלון או בבית, שב רגע, תעשה רגע את ההשתלשלות העניינים, מההכנה, דרך התחרות, מה קרה, מה היה, ממה אתה שבע רצון, לא אתה שבע רצון, מה אתה יכול ללמוד, מה חשוב ללמוד, ברמה המקצועית, ברמה הפיזיולוגית של הבנייה הגופנית, ברמה המנטלית, ברמה הטקטית, ברמה האסטרטגית.

תנתח את זה, תנסה להבין, תרשום לך הערות, ותהפוך את זה אחרי זה לאיזשהו תהליך פידבק מסודר לסביבה שלך. זה יכול להיות לצוות המקצועי, לספורטאים, לדמויות שמנהלות את הארגון. חייב לסגור אירוע. זאת אומרת, בעניין הזה, לנקות את השולחן, ועם הסקת מסקנות לגבי ההמשך. אז אלה הדברים שקשורים באמת למאמן בתוך תחרות מטרה. אז אני יודע שפתחנו פה אשנב מאוד מאוד קצר לעולם הזה, אבל בעינינו זה נושא מאוד מאוד חשוב. ותזכרו, אנחנו עוסקים בניהול של ביצועים. כל מה שאנחנו מדברים, ההורים, הספורטאים, המאמנים, זה הכול לנהל ביצועים בצורה אפקטיבית. פן המנטלי הוא חלק משמעותי בתוך הדבר הזה, אבל הוא לא הדבר עצמו, רק עומד בפני עצמו, אבל צריך להתייחס אליו.

יש הרבה חומר שאפשר ללמוד. מעולה. אני באמת מזכיר שאתם יכולים גם לשמוע את זה בכל הפרקים. יש פה באמת מומחים עם עשרות שנות ניסיון בהמון תחומים סביב הספורט, אז באמת מי שזה מעניין אותי יכול לפנות אלינו. תודה, ישי, תודה, רענן. תודה, אופיר. יאללה, משתמע. ביי ביי.

חדש!
הקשיבו לפודקאסטים של מנטל ג'אמפ

דילוג לתוכן