פרק 10 – איך מתכוננים למשברים בענפי האנדורנס?

אז שלום לכולם וברוכים הבאים לעוד פרק של פודקאסט מנטל ג'אמפ אנחנו בהרכב שאנחנו רצים אותו בפרקים האחרונים אני אופיר עם רענן יאיר וישי. אהלן לכולם. אהלן. והיום אנחנו נכנסים לענפי האנדורנס ואולי נפתח את הפרק עם השאלה שאני אוהב לשאול של מה מייחד את הענף או במקרה הזה ענפי האנדורנס מבחינה מנטלית. ולפחות שיהיה את הענפים. אולי נפחות את הענפים ואז ניגע. אז אז אנדורנס בעצם הכוונה לענפים שבהם יש מרכיב קרדיו ומרכיב מאוד משמעותי של עבודה בעצימות גבוהה על פרקי זמן ארוכים. בתוכם, בתוך עולמות הריצה זה המרתון והאולטרה מרתון והאיירונמן, על מיניו השונים וכמובן הטריאטלון, שזה בעצם אולי הענף הפופולרי בתחום הזה, אבל לא רק.
הטריאטלון בעצם הוא כזה כי הוא בעצם גם האולימפי, גם הספרינט, גם האולטרה על מיניו השונים, בעצם משלב גם שלושה ענפי ספורט. זה השחייה, זה האופניים וזה הריצה. אגב, אופניים כמובן, כל מרוצי האופניים על גווניהם השונים, שפחות אולי נעסוק בהם היום, אולי ניגע בהם קצת, אבל הרבה דברים שנגיד אולי על הטריאטלון. נגיד דברים שרלוונטיים להכל. אז אנחנו נדבר עליהם. אופניים זה בהקשר של אופניים, אנחנו מדברים על תחרויות ארוכות טווח, לא אופני הרים, שאתה בעצם, יש לך דאון היל של מספר קילומטרים ואתה… מקבל או לסבור את ה… כן, אתה בעיקר מקווה, לא למות וכן הלאה.

הרוקי מורקאמי, מכירים את הסופר הזה? כתב יפני, הוא היה עושה גם אולטרה מרתונים. הוא כתב ב… יש לו ספר על מה אני חושב שאני רץ, או משהו כזה, אני כבר לא זוכר את השם של הספר, אבל באחד הציטוטים שלו הוא כותב, הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל הוא לבחירה. ואם אתה צריך, אם אני צריך לקחת את מקצועות האנדורנס ולשאול, מה מאחד אותם, זה בדיוק זה. אתה תכאב, אתה תסבול, אתה תגיב לזה, וזה רק עניין של האם אתה תרגיש קורבן של הנסיבות, או שאתה תרגיש שאתה רץ על זה ואתה… זה מה שעושה לך את זה, ואתה פורח ברגעים האלה.

אז אני חושב שבעולם הזה זה המרכיב הקריטי, המנטלי, זה היכולת באמת להתמודד עם אינספור משברים פיזיולוגיים, מנטליים, טכניים, דברים שבשליטתך, דברים שאינם בשליטתך, פאנצ'רים, מזג אוויר מחורבן במים, וכולי וכולי וכולי, וכשאתה יורד מהאופניים לנגיד בטריאטלון, לריצה, ואתה כולך מכווץ, ואתה רק צריך להבין שרק כשאתה תרוץ באמת על הכאב, אתה תצליח לאט לאט להשתחרר, וזה באמת, כאילו אומרים הכל בראש וכל הדברים האלה, צריך להבין למה זה אומר הכל בראש, כי באמת בעניין הזה יש פה הרבה מרכיבים מנטליים שבתוך הסיפור הזה.

אם אני אקח רגע את הטריאטלון ואני אפרק אותו, אז זה ענף שבעצם, זה ענף שלמעשה מחייב את הספורטאי להיות מחויב לשלושה ענפים, זה היכולת לסחוט בצורה מיטבית את המרחק, בין אם זה ספרינט ובין אם זה האולימפי, שזה ה-1500 מטר, בצורה כזו שתאפשר לך לצאת מהמים ברמה שאתה בקדמת הבמה, אתה לא יכול לצאת, אם יש לך תחרות שאתה יוצא מהמים במקום פחות טוב, זה מאוד קשה לגשר, כי האנשים שכבר עולים על האופניים, הם כבר, ברמות הגבוהות, הם כבר טסים קדימה. אז זה מאוד קשור לאיזה פלטון נכנסת, אבל גם בפלטון, כשנכנסת שהוא פחות טוב, עדיין אפשר לגשר, ויש הרבה סיפורים.

אז אחרי זה את האופניים, 40 קילומטר, ואחרי זה את הריצה. ולמעשה, צריך להיות מאוד מתואמים עם עצמך לגבי הדבר הזה. בטריאטלון יש דבר מאוד חשוב שהוא נקודות החלפה, שבעצם למעשה אתה צריך לייצר שם מינימום טעויות, ולהיות במקסימום אלרט לגבי דברים שיכולים לקרות לך, כי ניסים ונפלאות קורים שם. כשהקסדה לא נכנסת לקופסה, אתה מקבל פנלטי, וכל מיני שטויות שאתה בעצם יכול, צריך לדעת מראש להתמודד איתן, או ששכחת איפה האופניים שלך. ואתה רץ כמו איזה אחוז אחרי מישהו, ואתה בעצם פספסת את הפנייה, ואתה אחרי זה צריך לעשות עיקוף כדי לחזור לקחת את האופניים.

ואיך אתה מסיים את האופניים ויורד ועולה לריצה? איזה הכנות אתה עושה לפני, כדי שיש לך מספיק טלק בנעליים ואתה עולה רצוף. יש אין-ספור גימיקים ודברים קטנים שאתה צריך לשלוט עליהם בתוך הטריאטלון. אבל זה בעיקר זה לשמור על חיוניות גבוהה ועל רמה גבוהה מאוד של, שהייתי אומר, שמחת חיים, למרות כל העומס המנטלי שיש כאן. ונדבר אחרי זה על שגרת אימונים ודברים, כי אני חושב שבטריאטלון זה מאוד דרמטי, המשמעת הגבוהה והיכולת לעמוד ברמת אימונים יומיומית. זה מניעת פציעות, לעמוד עם הגוף על עבודה בקור ולדעת לעבוד על הדברים הנכונים כדי להימנע מפציעות, כי זה מאוד פצי, העולם הזה.

אז זה ככה ממש ממעוף הציפור על המקצועות האלה. אני רוצה רגע להגיד כמה דברים שבעיניי ייחודיים לענפים האלה. אחד, שגם עכשיו שאנחנו מדברים, וגם אגב האנשים שאנחנו עובדים איתם כפנטולוגים, יש פה בעצם שני סוגים של אוכלוסיות. יש את האוכלוסייה שדיברת עליה עכשיו, יותר התחרותית, באמת גם מכוונת אולי אפילו בסוף בשורה התחתונה לאולימפיאדה ולמקומות האלה, ויש גם לא מעט אנשים שפשוט באים לטריאטלון, והמטרה שלהם היא… הוא תעממי. שוב, הם באים, זה חצי עממי, כי בסוף המטרה היא גם מי שרץ מרתון, לפי המטרה שלו היא עצם זה שהוא סיים את המרתון, או שהוא רוצה לרדת לפעמים אפילו מארבע שעות, וזה כל מה שהוא רוצה.

אני לא מדבר על אלה שהם קצת, אפילו טיפה יותר מקצוענים, רוצים לרדת משלוש שעות, שזה גם כבר הישג יפה. עכשיו, כן חשוב להגיד… כן, רק להגיד שהאוכלוסייה שאנחנו מטפלים בה ועובדים איתה היא מאוד רחבה. היא גם וגם, לגמרי. מחובבנים שממש רוצים לשפר תוצאות במרתון, או בטריאטלון, ואפילו כאלה מאסטרים בשחייה למרחקים ארוכים ואולטרה מרתוניסטים, שהם בכלל רצים 100 ו-120 קילומטר בהרים, ורוצים תמיכה מנטלית, לבין באמת ספורטאי הישג בגילאי נוער ובוגרים, שזה המקצוע שלהם. אבל חשוב להגיד שבסוף, ברמה המנטלית, הרבה פעמים העבודה היא די דומה. זאת אומרת, גיא, המטרות הן מטרות בקצה שהן קצת שונות.

ההיבטים המנטליים הם דומים, ואני חושב שבעיניי אחד הדברים שמאפיין את ה… שהוא קצת טריקי, כאילו, אתה התייחסת לזה כבר קצת על הכאב ועל הסבל, שכביכול, בניגוד אפילו ל… לא יודע, אם נניח שחקן כדורגל יש לו, כרגע הוא החטיא מול השער והוא צריך עכשיו למצוא איך הוא עוקר, אז אני מבואס ואני מרים את עצמי, זו התמודדות מנטלית-פסיכולוגית כזאת. ההתמודדות המנטלית-הפסיכולוגית בענפי האנדורנס היא כאילו עם המצב הפיזי שלי. זאת אומרת, יש פה כאילו, הוא יכול להגיד לך, תקשיב, אני לא מסוגל. כאילו, כביכול, בן אדם תוך כדי הריצה אומר לעצמו, די, אין לי כוח.

זה לא עניין של להגיד לעצמי, טוב, עשיתי טעות, איך אני אתמודד איתה. צריך לשכנע את עצמי ולהבין שיש לי יכולת לשלוט ברמה הפסיכולוגית-מנטלית על התחושות הפיזיולוגיות שלי, וזה עולם אחר קצת במובן הזה, ולכן הרבה אנשים צריכים להבין שיש פה איזה אתגר, שאנחנו מדברים הרבה על הקשר גוף-נפש, ושם אתה ממש ממש רואה את זה. אתה התייחסת לזה, אפשר להיכנס קצת יותר לעומק. אני חושב שמדברים הרבה במרתון על הקיר ועל התחושה הזאת שאני לא יכול יותר. ועוד פעם, אחד האתגרים, בעיניי אחד הכלים העיקריים שאני עובד איתם בענפים האלה, זה לתת לעצמי מטרות קטנות.

זאת אומרת, אם יצאתי לדרך עכשיו, ואני במרתון בקילומטר ה-16, ואני מרגיש גמור, ואני אומר לעצמי, וואו, איך אני שורד פה עכשיו עוד 26 קילומטר. עכשיו אם אני אגיד לעצמי, אין סיכוי שאני אשרוד, אבל אם אני אומר לעצמי, כל מה שאני צריך לשרוד כרגע זה את הקילומטר הבא, או להגיע עד לעמדת שתייה הבאה, ומשם כבר נעשה מחדש. ואז, כמו שאתה אמרת, הגוף פתאום מגלה שיש לו, קוראים לזה במקומות מסוימים נשימה שנייה, אני מוצא כאילו פתאום עברתי איזה רף, ועכשיו אני בתוכו. כן. הרבה מזה גם נע, נזכיר את זה בהתחלה, על הגורמים שאין לי שליטה עליהם, כאילו המזג אוויר, אני לא יודע, מתאמן בישראל ומתחי בגרמניה, או…

אגב, קרה לי פעם עם המרתוניסט שעבדתי איתו, רצה לרדת שלוש שעות במרתון טבריה, לא יודע אם אתם זוכרים, זה היה לפני כבר איזה עשור. חום למות. לא, דווקא אז היה איזה מקרה הפוך, היה שם גשם מטורף. אנשים שם חצי שחו, חצי רצו, אז אתה בא לשם, ואתה צריך להבין שאתה לא יכול לרדת היום מהשלוש שעות. בדיוק. זאת אומרת, אתה צריך להגיד, כאילו… זאת אטפטציה מאוד מהירה על המטבות. אתה צריך לעשות אטפטציה, אם אתה מנסה להרדת שלוש שעות, אתה לא תשרוד את האירוע. אז כאילו, לגמרי. גם ההבנה של האימוני אינדור, זאת אומרת, אני זוכר שבחור צעיר היה מתאמן בהחלק של הזכייה בבריכה וזה ממש לא מדמה בשום צורה ים או לרכב בבית.

נכון, צריך לשלב, כי לפעמים אין ברירה, אתה תשמע, אין מה לעשות, אין ברירה. יש חבר'ה בטריאטלטים, יש לי טריאטלט גרמני שאני, הוא ישראלי, אבל הוא גר בגרמניה שאני עובד איתו, והוא אין מה לעשות. הוא צריך בחורף, הוא מדווש ושוחה באינדור. אין מה לעשות, הוא לא יכול לצאת, הוא בהמבורג, מה הוא יצא החוצה, מינוס חמש מעלות, איפה הוא יסחה. זה בעיה. כן, אבל היכולת גם לשלב וגם להבין שיש יתרון לפעמים להתאמן בתנאים מוזרים, משתנים וכולי של מזג אוויר, הם מאוד חשובים ליכולת שלי להכיר את עצמי בתוך מצבי ייאוש, או המקום שבהם העוררות לוקחת אותי, כשדברים לא מסתדרים בדיוק כמו שאני מכיר.

עוד כמה דברים. אם אני מסתכל עוד פעם על עולם הטריאטלון, למשל, זה ענף שאתה צריך להיות בו בשליטה מאוד גבוהה, גם טכנית וגם מנטלית בעצמך. זה מתחיל כמובן עוד לפני, בחימום, לא אלאה אתכם בכל הפרטים שהולכים שם, אבל בסוף אתה מגיע לזינוק, ובזינוק יש זינוקים שונים בטריאטלון, זה או שאתה יוצא בביץ' סטארט, או שאתה רץ, או שאתה מזנק מהמקצה וכולי, לא משנה. וכבר שם אתה כבר מדורג. זאת אומרת, אני מדבר על ההישגי הגבוה, אתה כבר מדורג, ושמים אותך בעצם במקומות מסוימים שיש להם יתרון, ככל שאתה מדורג יותר, יש לך יותר יתרון במקום שממנו אתה מזנק.

אז זה כבר מכניס אותך לאיזשהו סוג של שאלה לגבי תחושת המסוגלות. הרי אני מתחיל בנחיתות מסוימת. אחד, הרבה פעמים יש trash talk, על הזינוק. זאת אומרת, אתה צריך להיות בשליטה מאוד טובה לגבי עצמך. trash talk זה יכול להיות בין חברים. חברים שזה, היום אני אקרע אותך, אני אשתול אותך, אני זה, כל מיני כאלה שטויות, ומשחקים לך בראש.

אתה מתחיל את המשחה, ויכול להיות שיש ים גבוה, יכול להיות שיש ים עם זרמים וגלים וכולי, ואתה לא מצליח לפרוץ את הקטע הראשון, ואז אתה בתוך הסכלה, כמו שאומרים, אתה בתוך הדבוקה, כולם שוחים אחד בתוך השוני, אתה חוטף מכות של החיים, אתה מגיע לבוי, אתה צריך להסתובב, אתה חוטף שם פנסים, עף לך משקפת, נכנסים לך מים, אתה נמצא בסערה שבה בעצם אתה צריך לתפקד קודם כול באיזשהו סוג של מצפן פנימי מאוד ברור, ושקט נפשי, וקור רוח, ולהתמיד בסטרוקס, ולהתמיד בקצב שלך וכולי, ועדיין להיות תחרותי, ועדיין לא להיות קורבן ברגעים האלה, וזה רגעים מאוד לא פשוטים בעולם הזה של טריאטלון, כי כולם טובים בסופו של דבר, כולם טובים, נכון?

יש כמה… כולם טובים. כולם טובים וכולם טובעים. אז זה פן אחד, והפן השני זה יצאת, יצאת מהמים ואתה עולה לאופניים, איזה פלטון אתה? נורא קל ללכת לאיבוד שם, כי בפלטון אתה צריך לעבוד גם, יש כאלה שעובדים יותר, יש כאלה שעובדים פחות, יש איזשהו know-how של איפה אתה מתמקם באופניים, ולעבוד מול הרוח, לא לעבוד מול הרוח, אתה מחליט לפרוץ לבד, למה אתה מחליט לפרוץ לבד? אתה מאמין שתגשר לפלטון השני, הראשון? יש פה המון ניואנסים שקשורים, זה גם המון טכניקה, איפה אתה נמצא, אתה עובד בתוך עיר, כיכרות, סיבובים, עליות, ירידות, אתה צריך לשלוט בכלי הזה בצורה מאוד מאוד טובה.

ואחרי זה, אתה, איך אומרים, הטריאטלטים המקצועיים, אומרים, אתה מפסיד את הטריאטלון במים, אתה מנצח בריצה. ובעצם בריצה, להאמין שאתה מסוגל בעצם לתת מעצמך ולהגיע לשיאים, ומבצעים בקצבים מאוד מאוד מאוד גבוהים. שיאים בטריאטלון בריצה של עשרה קילומטר לא מאוד מאוד רחוקים מהתוצאות של הריצות 5,000 ו-10,000 באולימפיאדה. הם רחוקים, אבל שוב, צריך להבין את הקונטקסט. אז אני חושב שיש פה המון המון מרכיבים מנטליים שמלווים אותך, והמון משברים. אני חושב שהענפים, ענפי האינדורנס זה ממש סדנה בניהול משברים מתמשכים, ולהבין שאתה הולך, כן, יש סבל, אבל איך שתיקח את הסבל, אני, מה שאמרת, פתחתי, מאוד ישפיע על הדרך שבה אתה תתפקד במהלך הזה, ומינימום שגיאות לא רלוונטיות, בחילופים, בהחלפות, בשליטה בדברים הטכניים, כי זה עולה לך בהמון שניות שיכולות להיות מאוד יקרות בסוף.

אני חושב שאמרת לגבי באמת יש פה עניין של ניהול של הסבל ומוכנות למשברים, והיא מתחילה באימונים. זאת אומרת, אתה צריך להגיע מסודר עם כלים שהכנת אותם להתמודדות עם הדברים האלה במהלך האימונים. זאת אומרת, בעיניי כשהאימון נעשה בצורה כזאת, שאתה מגיע למצב של סבל ומשבר, אתה צריך, כאילו, to embrace it, אתה צריך לשמוח שהגעת למצב הזה בתוך האימון, כי זה עכשיו הזמן שלך לתרגל את זה. אני אגיד שמבחינתי, באיזשהו אופן, אני חושב שזו איזושהי חלוקה שראיתי בעבר באיזשהו מאמר שנכתב על התחום הזה. אני לא זוכר אפילו איזה, אבל יש לי זיכרון שראיתי את זה איפשהו לפני הרבה שנים, שזה בעצם, חלק מההתמודדות עם המשברים האלה היא הולכת למיקוד פנימה ולמיקוד החוצה.

מה הכוונה? מיקוד פנימה זה אומר, אני עכשיו, למשל, כואב לי אפילו איזשהו שריר באזור מסוים, אני עכשיו מדמיין את עצמי, נותן אנרגיה וכוח לשריר הזה. או אני מתרכז כרגע, כואב לי, אז אני מתרכז כרגע בתנועות. זאת אומרת, מיקוד פנימה זה משהו ממש שמתמקד פנימה, והשיטה השנייה זה הפוך לגמרי. זה כאילו להתמקד החוצה, זה לשים את עצמי במקום אחר. לדמיין את עצמי עכשיו במקום שנוח לי להיות בו. אם עכשיו חם נורא, לדמיין את עצמי במקום שקר. או למשל, גם משהו שעשיתי פעם עם ספורטאי שעבדתי איתו, לדמיין את הילד שלי מחייך אליי.

ופתאום אני מקבל אנרגיה. או עכשיו יש שמש, וזה נורא חם לי, אז לא, אז הפוך, אני מדמיין שהשמש נותנת לי עכשיו כל מיני תרגילים. אני מדבר תרגילים שהם מתמודדים עם המיקוד שליטה הפנימי, ומתמודד עם כל ניסחי הדעת הרלוונטיים. זה תרגולים שאתה צריך להכין אותם במהלך, כחלק מהאימונים, בעיקר כשאתה עושה כבר את האימונים שבהם יש באמת נפח יותר גבוה, ואתה מגיע למשברים, ואתה מכין את זה שם, ואז יש לך איזה מוכן ל… זה מזכיר לי, היה לי איזה בחור חובבן, כאילו רצה באמת לרדת מ-2.45, הוא רצה לרדת, זה יפה מאוד, כן, הוא לא חובבן, אבל הוא חובבן, הוא לא מתחרה.

הוא לא ירד בשתיים. אבל, המרתוניסט, כן, אם לא הבנתם, לפי הזמנים, הוא חווה משברים מאוד גדולים בקירות של הקילומטר ה-15, 16, 17, שהיה מתחמצן בפעם הראשונה, ואחרי זה ב-32, 33, הוא היה בפעם השנייה. הוא ממש מגיע אליו בכאבים עצומים. הוא ממש ממש ממש פחד מהמקום הזה, כי זה מה שהיה מחריב לו. הרבה פעמים הוא היה פורש על הרקע הזה. אני גם אומר, אני בא, אני קשה לי, אני לא אשיג את התוצאה שאני רוצה, אז אני כבר, יש כאלה שהם כבר, ואני זוכר שהוא נסע, לדעתי, לגרמניה, למרתון שהיה או בפרנקפורט או בשטוטגרד, לא זוכר כבר אחד המרתונים האלה.

ואחת העצות שהיה לי אליו זה לנסוע כמה ימים קודם, זה פשוט במסלול של המרתון, ללכת למקום שהוא הקילומטר ה-15, 16, 17, לטייל שם, לראות את המקום, להתיידד איתו, להכיר אותו, שהוא כבר יגיע, הוא יגיע למקום מוכר. אותו דבר בקילומטר ה-32, 3. וכבר אז, כבר במקומות האלה, לדמיין שאם הוא יגיע ויחווה את ה… זה, שיהיה לו את העוגנים, בדיוק, איך להתמודד עם זה. אז זה היה מאוד אפקטיבי, אני חייב להגיד, כי הוא גם הצליח לעמוד בתוצאה שהוא רצה, וגם באמת הוא חווה שם חוויה הרבה יותר חיובית מהחוויות שהוא היה חווה לולא.

ועם מרתוניסט אחר, גם כי זה מאוד קשור למה שאתה אמרת, לחשוב על מחשבות אחרות, אז עשינו תרגיל של כל המרתון, בעצם הוא מצליח להסתכל על עצמו, על אירועי זיכרון שלו מגיל ינקות, שהוא זוכר את עצמו, גן, איפה הוא היה? מי הייתה הגננת? ממש לעשות מחשבה שמהרגע שנולדתי, ואני זוכר, כאילו, באמת, איזה מעון הייתי, איזה גן, מי הייתה הגננת? מי היו חברים שם? זה כיתה א' מהאמורה. ממש ללכת כרונולוגית על כל המרתון חיים שכאלה. זה בדיוק. וזה היה נורא מצחיק. התהליך מאוד אפקטיבי. זאת אומרת, הוא היה ברוטינה שלו, הוא הסתכל, הוא בקצב, אבל הוא בראש מתנגן לו סיפור חייו, אז זה גם היה מרגש וגם היה כלי מאוד אפקטיבי.

זה ממש ממחיש את החשיבות של באמת ההיכרות האישית עם הבן אדם. זאת אומרת, הכלי הזה של בין לעשות לעצמי סוג של דמיון מודרך כזה באירועי עבר מוקדמים, הוא מדהים, אבל לא לדבר לכל אחד, והעבודה שלנו של להכיר את הבן אדם ולהבין את המוטיבים, את הכל שנותנות לו כוח, הילד הזה שמחייך, או הסיפור שעברתי בגן, הוא מאוד מאוד משמעותי. המעבר כזה בין הענפים שאנחנו עושים קצת זורק אותי גם לפרק הראשון, שצריך להגיד שאולי אף אחד מאיתנו לא נולד עם ידע על כל אחד מענפי האנדורס וכולי, כי הרבה מהעבודה שלנו היא באמת ללמוד, להקדים וללמוד כשאנחנו ניגשים לענף חדש או לספורטאי בתוך ענף.

בשביל להכיר ולהבין אותו, זה קצת מחזיר לפרק הראשון של הפודקאסטים. אני חושב שגם בעיניי הפרק הזה מאוד חשוב לי, והוא מאוד מחדד את זה, כי בתחושה שלי, איכשהו בענפי האנדורנס פחות יש מסורתית הבנה של החלק המנטלי כחלק מההכנה באימונים. זאת אומרת, וההבנה שבאימון אני צריך להכין את הכלים המנטליים שאחרי זה ילוו אותי בתחרות עצמה. יותר מזה. המון אנשים שעושים את המקצועות האלה. בהתחלה אפילו מסתכלים על זה ואומרים, אני כל כך קשוח. אני איירונמן. אני איירונמן. ומה אני צריך כאילו את הזה? ואני חושב שהרבה אנשים… יש המון עיסוק גם מדעי סביב ההכנה הפיזית, וזה מאוד ברור שהכנה, אתה, יש לך את התוכנית ואתה עושה עכשיו עשרה קילומטר, ואז…

יש כאלה שרואים את זה אפילו כחולשה. אני זוכר שאחד עבד איתי פעם, משהו נורא נורא ספציפי. והוא תיאר לי שבעצם בקרב החברים שלו אנשים כאילו מזלזלים ב… אני חושב שהיום זה הרבה פחות. תזכרו שאנחנו פעילים בתחום הזה כבר המון המון המון שנים, ותחילת הדרך, אני חושב, זה היה אפילו חולשה אמיתית לקבל עזרה, מי שעוסק בתחום הזה של האינדורנס. זה היה כאילו ביג נו. היום זה הרבה יותר מפותח, היום הרבה יותר מבינים גם את הצורך ומבינים שיש לזה השפעה על הביצועים. בסוף יש לזה השפעה על הביצועים. מה אנחנו עושים פה? אנחנו משפיעים על הביצועים יחד עם הספורטאים.

הם משפיעים על הביצועים של עצמם בעזרת יכולת הבנה הרבה יותר טובה לגורם הישג הזה, שנקרא גורם ההישג המנטלי. ובמקצועות האינדורנס הוא מאוד מאוד חשוב, מאוד דרמטי. אני חושב שמי שלא משלב בתוך תוכנית, בסוף תוכנית אימונים לענפי האינדורנס היא מאוד מאוד כזאת ברורה. יש לך ממש, אי אפשר להגיע לעשות מרתון, נראה לי. כאילו, לא חושב שמישהו יכול לעשות, לרוץ מרתון בלי שהוא עשה את התוכנית, אימונים, בנויה, שבונה את היכולת הפיזית שלו לתוך הרגע הזה שבו הוא צריך לעשות את המרתון, ושאיפה גם בקצב מסוים שהוא החליט. חייב להיות שם גם מרכיב מנטלי.

זאת אומרת, באימונים צריך לשלב שם הכנה בדיוק למה שדיברנו כאן. יהיו משברים, יהיו רגעים, אני צריך שיהיה לי כלי זמין שאני יודע לשלוף אותו. אני חושב שמה שתיארת, למשל, בצורה מטאפורית ולא מטאפורית, שיהיה לי לקילומטר ה-16 או לקילומטר ה-32, שיהיה לי שם את ה… שאני אשאיר לעצמי שם את הכלי הזה שאני מרים אותו ואני משתמש בו. ומי שלא יעשה את זה, יכול להיות שכל ההכנה וכל מה שהוא יכין ברמה הפיזית, הוא יגיע הכי מוכן והכי נכון והכי מדויק, הוא צריך להיות מוכן למשבר, יהיה משבר פיזי. כמו שאמרתי בהתחלה, ולפעמים מתייחסים לזה כמשבר פיזי, אבל זה משבר מנטלי הרבה פעמים, כן, הרבה יותר, וזה…

אבל גם שליטה בפרטים, תראה, יש פה דברים מאוד, לכאורה, נורא פשוטים. אתה במהלך כזה תחרות, ולא משנה מה, אתה צריך לדאוג ל-well-being שלך, אתה צריך לשתות בזמן, אתה צריך להיות מאוד קשוב לגוף שלך, מתי אתה צריך נוזל, מתי אתה צריך אנרגיה. עכשיו, לפעמים, מה לעשות, הביולוגיה גם היא משהו שמשתנה קצת, נכון? יש כאלה שאומרים, אוקיי, אני בקילומטר החמישי שותה כוס מים. אוקיי. אבל לא תמיד זה נכון, לא תמיד באותו רגע, זה להיות פה באיזושהי גמישות מחשבתית גם עם עצמך לגבי, אבל לא לשכוח את הדבר הזה. זה נכון לגבי הכנה לקראת, זה נכון לגבי תוך כדי התחרות, זה נכון אחרי התחרות.

כמה אתה מחזיר קלוריות, כמה אתה מחזיר… זה, כדי שתוכל להכין את עצמך כבר לעוד… יוסי, אתה עושה יום מנוחה ואתה כבר מתחיל להתאמן להר הבא. אז יש פה ממש חשיבות עצומה לחלק הזה, ויש פה באמת איזשהו סוג של אחריות אישית של כל ספורטאי, נכון, אחריות גם של המאמן, להזכיר וכולי, אבל אחריות אישית של כל ספורטאי, לדאוג ל-well-being שלנו, וזה לא רק זה, גם האופניים, על המכניקה של האופניים, חלקים של האופניים, על ה… אתה יודע, לעשות את השינוע שלהם, אבל גם לעשות התאמות, הכיסא, ילדים צעירים משתנים בגוף שלהם, צריכים ללכת לעשות התאמות לכיסא.

יש היום הרבה כלים שעוזרים לדבר הזה, אתה רק צריך את האחריות האישית לעשות את זה. יש פה אחריות גם לציוד, לדעת מה זה הציוד. היה לי ספורטאי שסיפר לי, היה לו תחרות, והחליפו להם חליפות. חליפות עם ריצ'ראט שעולה מלמעלה למטה, או מלמטה למעלה, או משהו כזה, אני כבר לא זוכר את ה… ניואנס. את הניואנס. והוא הסתבך עם זה ביציאה מהמים, ובעצם בזבז המון המון זמן. אחריות אישית, לבדוק, קיבלת חליפה חדשה? תבדוק מאיפה אתה צריך לשים בזלין, מאיפה היא יורדת, מאיפה היא עולה. אגב, בגיל צעיר הרבה פעמים זה מתחיל ממש רחוק משם, כאילו, בהאם אני דוייק לכבס את הבגדים שלי בין האימונים, או שאני זורק את זה על ההורים, ואם אין לי את זה בזמן, אז הם אשמים.

אבל זה הכל, זה הכל, זה הכל. אם אתה מגיע עם נעליים חדשות ממש לתוך התחרות, ואתה מבין את המחיר של זה, שאתה תגמור עם שלפוחיות ועם דם. זה מאוד ברור. גיוון. לא תשים מספיק טלק ועוד כל מיני דברים שעוזרים לך. בקיצור, יש פה המון דברים, ובעיקר, אני חושב, הסיפור הזה של יכולת להתמודדות עם משברים, יכולת להתמודד עם כאב, הכאב יהיה שם, הוא יופיע בכל מיני דברים, ולהשקיע באימונים. והיכולת להתמודדות עם הכאב זה לא בזה שאני אעשה עוד אימון פיזי, זה בזה שאני אכין את עצמי מנטלית להתמודדות. כאילו, הדגש פה הוא בסוף, למרות שהקושי הרבה פעמים הוא פיזי, הדגש הוא…

כן, יש פה עוד… אנחנו קצת משוחדים אומנם, אבל הדגש הוא מנטלי. יש פורנס פה. אני אפתח ממש אולי לסיום, אבל הרמה קטן, אבל אני שם לב שבענפי הדורות, הרבה פעמים, גם כשמגיעים אלינו לעבודה פרטית, זאת אומרת שאנחנו לא פרטנית, שאנחנו לא עובדים בתוך מערכת, יש חשיבות מאוד גדולה לעזור לספורטאי להבין שהוא מרכיב לעצמו צוות, ויש חשיבות הרבה פעמים שאנחנו כן נתקשר עם המאמן, זאת אומרת, דווקא בענפים הללו יש חשיבות גם בפן הפרטי, וזה לא קל הרבה פעמים לחבר'ה צעירים, לחבר אותנו עם המאמן, וכן לעבוד בצוות, ועם המאמן הפיזי, וכן הלאה.

מעולה, באמת גם הזכרנו את זה בתוך הפרק, אבל חשוב גם להזכיר עכשיו לסיכום שאנחנו מלווים גם ספורטאים בתחום הזה שהם תחרותיים ברמות הכי גבוהות, אבל גם חובבנים במרכאות שהם לא באמת חובבנים אבל הם לא תחרותיים, ויש פה מומחים של שנים של ניסיון ב-Mental Jump, אז אנחנו מזמינים אתכם, אם זה מעניין, ליצור קשר איתנו. סיימנו את סדרת הפרקים שלנו להיום, היה מאוד מעניין, תודה לכולם. תודה רבה. תודה אופיר. נתראה בפרק הבא? ביי, בהחלט. תודה רבה, תודה רבה.