פרק 1 - מנטל ג'אמפ
- פורסם: 22.09.2025
- משך: 00:59:48
- פרק 1 - מנטל ג'אמפ
על מה דיברנו?
פרק הפתיחה מציג את Mental Jump ואת הדרך שבה הצוות מבין פסיכולוגיית ספורט. נקודת המוצא היא שהעבודה נועדה לשפר ביצועים לאורך זמן, אך לא על חשבון הרווחה הנפשית של הספורטאי. ביצוע ורווחה אינם שני נושאים נפרדים: לחץ שלא מנוהל, מערכת יחסים בעייתית עם מאמן או עומס סביבתי משפיעים על היכולת להתאמן, להתחרות ולהתמיד.
הפרק מדגיש שאין ״ארגז כלים״ אחיד שמתאים לכל ספורטאי. לפני שנותנים נשימות, דמיון מודרך או דיבור פנימי, צריך להבין את האדם, את הענף ואת המערכת שבה הוא פועל. שחקן כדורגל, טניסאי, מתעמלת ושחיין מתמודדים עם דרישות שונות, ומושג כמו ריכוז או ביטחון מקבל משמעות אחרת בכל זירה. לכן ההתערבות מתחילה בלמידה ובהיכרות, ולא בבחירת טכניקה מוכנה מראש.
חלק מרכזי בגישה הוא היציאה לשטח. צפייה באימון ובתחרות מגלה דברים שלא תמיד עולים בשיחה: התגובה לטעות, היחסים עם המאמן, ההתנהגות על הספסל, התקשורת עם חברי הקבוצה והפער בין מה שהספורטאי מספר למה שקורה בפועל. פסיכולוג ספורט אינו מחליף את המאמן ואינו צריך להתערב בהיבט הטכני, אך הוא חייב להבין מספיק את השפה ואת ההקשר כדי לעבוד באופן רלוונטי.
הצוות מספר על הקמת Mental Jump בסוף 2016, לאחר המשחקים האולימפיים בריו, מתוך רצון לבנות גוף מקצועי שמחבר עבודה פרטנית, קבוצתית ומערכתית. הפרק מתאר עבודה עם ספורטאים, מאמנים, הורים ומועדונים, ומדגיש שהמאמן הוא מכפיל כוח. כאשר מאמן לומד לנהל לחץ, לתת משוב ולבנות סביבה מתפתחת, ההשפעה מגיעה לקבוצה שלמה ולא רק לספורטאי אחד.
גם להורים יש תפקיד. אצל ילדים ובני נוער הם חלק מן התנאים שמקיפים את הספורט — ציפיות, תמיכה, שיחות אחרי משחק והחלטות על עומס. לכן תהליך טוב אינו מסתכל על הילד בבידוד, אלא שואל אילו גורמים בסביבה עוזרים ואילו מקשים.
לבסוף, הפרק מציב גבול ברור להבטחות. אי אפשר להבטיח ניצחון או שינוי מיידי, ואין טכניקה שמעלימה לחץ לצמיתות. תהליך מנטלי נמדד לאורך זמן דרך התנהגות, יכולת התאוששות, קבלת החלטות, התמדה וביצועים בתוך ההקשר האמיתי. המטרה היא עבודה מקצועית, שקופה ומבוססת מציאות — לא סיסמאות ולא פתרונות קסם.
5 התובנות המרכזיות
ביצועים ורווחה הולכים יחד
המטרה אינה רק להשיג תוצאה חד־פעמית. עבודה טובה בוחנת כיצד הספורטאי מתפקד ומתפתח לאורך זמן, ובו בזמן שומרת על היכולת שלו להישאר בריא, מחובר ומתמיד.
כלי מגיע אחרי אבחון
נשימה או דמיון מודרך יכולות לעזור, אך רק כאשר ברור מה הקושי ולמה הכלי מתאים. אותה טכניקה אינה פותרת פחד מטעות, קונפליקט עם מאמן וחוסר בהירות תפקידית באותה צורה.
השטח הוא חלק מן העבודה
אימון ותחרות חושפים את הספורטאי בתוך הסביבה שבה הקושי מתרחש. התצפית מאפשרת לראות דפוסים, לדבר בשפה של הענף ולבנות התערבות שמתחברת לביצוע האמיתי.
המאמן הוא מכפיל כוח
שינוי בדרך שבה מאמן מתקשר, מגיב לטעות ומנהל לחץ יכול להשפיע על ספורטאים רבים. לכן עבודה עם מאמנים ומערכות היא חלק מרכזי מפסיכולוגיית ספורט.
אין הבטחות קסם
תהליך מנטלי אינו מבטיח ניצחון ואינו מעלים לחץ. אפשר לשפר את היכולת להבין, לווסת ולפעול בתוך לחץ, ולבחון את השינוי דרך התנהגות וביצועים לאורך זמן.
שאלות שעליהן הפרק עונה
- מהי פסיכולוגיית ספורט ומה היא מנסה לשפר?
- למה אי אפשר לבחור כלי מנטלי לפני שמבינים את הספורטאי והענף?
- מה אפשר ללמוד מתצפית באימון שלא עולה בשיחה בחדר?
- כיצד מאמנים והורים משתלבים בתהליך מנטלי?
- איך בודקים אם העבודה באמת משפיעה לאורך זמן?
- למה איש מקצוע אחראי אינו מבטיח תוצאה או ניצחון?
אז שלום וברוכים הבאים לפרק הראשון של הפודקאסט מנטל ג'אמפ. הפודקאסט יעסוק בפסיכולוגיית ספורט ובהכנה מנטלית מתוך עשרות שנות ניסיון בליווי ספורטאי עילית, קבוצות ומאמנים. והיום בפרק אנחנו נעמיק בכלים, תהליכים וסיפורים מהשטח, שמהווים את הבסיס להישגיות, חוסן מנטלי ופיתוח ספורטאים ברמות הגבוהות ביותר. בואו נתחיל אולי בשאלה בכלל, מהי פסיכולוגיית ספורט, אתם אומרים. פסיכולוגיות ספורט זה מושג רחב מאוד, לדעתי יותר מדי רחב. זה כמו לשאול מה זה רפואה. כי הדבר היחיד שמשותף לכל הספורטאים, בקטע הפסיכולוגי, זה הקטע של התחרות. אבל בעצם אנחנו רואים הבדל מאוד גדול בפסיכולוגיה בהתאם לענף שבו מתחרים. זאת אומרת, אני לא רואה שום קשר בין פסיכולוגיה של כדורגל לפסיכולוגיה של שחייה.
או פסיכולוגיה של ג'ודו ופסיכולוגיה של כדורסל. אני גם רואה הבדלים מאוד גדולים בין כדורסל לכדורגל בפסיכולוגיה, ואני יכול להצביע על הרבה מאוד הבדלים מנטליים, נניח בין ג'ודו לטקוונדו. אז אני חושב שצריך להתייחס, המושג הכללי הוא פסיכולוגיה של הספורט, אבל כדאי להתייחס מאוד לדברים הספציפיים, לפסיכולוגיה של הספורט הספציפי, כי היא מאוד מאוד שונה. במיוחד כשאנחנו עובדים עם ספורטאים, אנחנו חייבים לדעת את זה. אז אני רק אוסיף שבעצם הרעיון בעיניי סביב הנושא של פסיכולוגיה של ספורט, בעצם זה עולם מאוד אינטרדיסציפלינרי. אנשים, אני חושב, לא מבינים כל כך שכשאתה מגיע לעבוד עם ספורטאים או עם קבוצות או מערכות ספורט, למעשה, אתה נדרש בעצם להיות מומחה בהמון המון תחומים.
אתה בעצם נכנס לתוך מערכת, הרבה מאוד אנשים מגיעים, מהצד המנטלי מגיעים למערכת ובעצם רואים את עצמם רק הם מול הקבוצה או הספורטאי. אז זאת מערכת שלמה שיש לה בעצם גם מערכות ארגוניות ומערכות ניהוליות, ויש בהם, יש ניהול ויש ניהול מקצועי, יש צוות מקצועי, יש לצוות המקצועי היררכיה. אם זה קבוצת ספורט, אז בתוך הקבוצה יש היררכיה וכן הלאה, וצריך לדעת להתחבר לכל העולמות האלה. אז אני מתחבר גם לאוהד בחלק הזה, שבעצם זה לא רק שיש הבדלים עצומים, בכלל, פסיכולוגיה, ספורט זה מונח מאוד מאוד בעיניי אמורפי, ופחות מבינים אותו.
ולדעתי חלק גם מהספורטאים באים לפסיכולוג ספורט או למאמן המנטלי ודורשים את הכלים, וזה בעצם גם הרבה פעמים מה שאנשים מגיעים, טוב, אני אלמד אותך הדמיה, אני אלמד אותך ריכוז, אני אלמד אותך כל מיני דברים כאלה, ובעצם מחטיאים לחלוטין את המטרה שלשמה, הכלים זה רק בסוף, אתה צריך להבין באמת את הספורטאי לעומק, אתה צריך להבין את האישיות שלו, אתה צריך להבין בעצם מה המטרות שהוא שם לעצמו, מה המטרות שהוא יכול להשיג אותן, ובעצם לתווך את כל הדבר הזה בינו לבין המאמן, לבין המערכת, ובעצם לעזור לעסק להתקדם, לא רק בתחרויות, גם בשגרות, גם ביום-יום.
הכלים הם בעצם איזושהי תוסף בסוף, שאנחנו אולי נדבר עליהם אחר כך בהרחבה. אז אני אגיד, אני כן אקח את זה קצת לאיזושהי הגדרה, אני מאוד מתחבר לכל מה שאתם אמרתם. כשאני בא להגדיר פסיכולוגיית ספורט, למשל, אפילו כשאני מלמד במכללה את הקורסים שאני מלמד בתחום הזה, אני תמיד רוצה לפשט את זה, כי באמת יש לזה המון הגדרות, ובדיוק כמו שאוהד ורענן אמרו, זה רק יוצר איזה מין בלבול, ואנשים בסוף לא כל כך יודעים איך להתייחס לזה, גם הספורטאים, גם אנשי המקצוע, גם המאמנים, אבל כשאנחנו הכי מפשטים את זה, פסיכולוגיית ספורט בסוף עוסקת בשיפור ביצועים.
אני אוסיף אולי גם שיפור ביצועים לאורך זמן, שפה נכנס קצת גם הנושא של לשמור על ה-well-being של הספורטאי, והיכולת שלו גם להמשיך בתוך המסגרת הלוחצת ולא להיות שחוק. וכדי לעזור לספורטאי, בדיוק בהקשר של מה שאוהד אמר ורענן אמר, לגבי המורכבות של הדבר, אז הטעות היא שהרבה פעמים הולכים באמת לכיוון של הטכניקות, ויש פה משהו שהוא הרבה יותר מורכב, וזה בדיוק הדברים שכבר אמרתם, שצריך כדי לעזור לספורטאי לבצע יותר טוב, גם אנחנו בסוף נמדדים בשטח ביחד עם הספורטאי, אז אנחנו צריכים להכיר מאוד מאוד טוב לעומק את הספורט הספציפי, אנחנו צריכים להבין טוב מאוד את המסגרת המערכתית שבתוכה הוא פועל, ולכן זה חייב להיות מלווה בדבר הזה.
כדי לשפר את הביצועים, זאת הדרך, ולא רק, בסוף כל ספר פסיכולוגיית ספורט שתיקח, יש בו, תעבור על הפרקים שבו, זה די חוזר על עצמו, זה אותן טכניקות שחוזרות על עצמן. במובן, שוב, לכל אחד יש את הניואנסים שלו, אבל קראת ספר אחד כזה, הספר הבא כבר לא יחדש לך הרבה. חוץ מהספר שלי. חוץ מהספר, אבל כי הספר שלך, אגב, לא עוסק בדברים האלה, כמובן. אני רוצה רק להגיד לך שאתה יודע שזה מעניין, כשאני נכנס לענף חדש, עוד לפני שאני פוגש את הספורטאיות, המערכת, אני משקיע פשוט ימים ארוכים בקריאה של הרבה מאוד חומר, אפילו תיאורטי, על הענף, להבין קצת את הערכים שלו, להבין בעצם איך הוא נולד, היכן הוא נולד, באיזה תרבות הוא נולד, ובעצם אתה מבין, אני זוכר את הרוגבי שהתחלתי לפני המון שנים עם הנבחרת, והתחלתי לקרוא על רוגבי.
אני קורא על הערכים של הרוגבי, אני קורא על ה… בכלל להבין שהמשחק הזה התחיל כמשחק שכונתי, שבעצם רצו למצוא תפקידים לכל הילדים, לילד השמן ולילד הרבה ולילד השרירי ולילד המהיר, כי לכל אחד יש תפקיד, ואז אתה מבין שהמשחק הזה בעצם נועד לשרת קהילה וחברה, ואתה מבין את הרעיון המרכזי שבו באמת התפקידים שנוצרו בתוך המשחק, אני מדבר על רוגבי 15 כמובן, וזה מדליק, אתה מבין בעצם את ה… ואתה מבין את המשמעות גם של אותם שחקנים, שאפריורית, אם אתה מסתכל על זה מדרך נקודת מבט חברתית-שיפוטית, אתה אומר, כאילו, מה להם ולספורט? הם לא נראים בכלל so-called ספורטאים, וזה מאוד חשוב, כי אתה מגיע עם איזשהו knowledge שהוא גם מאוד חשוב לתפיסת הליווי שלך, של אותו ענף ספורט.
אני באותו הקשר, אני רוצה לציין, כשאני התחלתי לעבוד בתור פסיכולוג ספורט, הלכתי לעבוד במכבי תל אביב בכדורגל, אז חודשיים, ממש חודשיים, ישבתי על הספסל ולא פתחתי את הפה, רק למדתי, למרות שידעתי מה זה כדורגל, וכולם יודעים מה זה כדורגל, וראיתי מאות ממשחקי כדורגל עד אז, אבל לשבת באימון על הספסל מקרוב, לשבת בחדר הלבשה לפני האימון ואחרי האימון, לשבת במשחקים קרוב לדשא ולשבת בחדר הלבשה לפני המשחק ואחרי המשחק, אתה לומד המון. אתה יודע, זה גם מעניין. חודשיים, חודשיים רק ישבתי, למדתי, רשמתי לעצמי ושאלתי שאלות. הרבה, כשאני יוצא לי להגיע גם לארצות נגיד, ובכל מיני מקומות, וגם באוכלוסייה של אנשים שהם או ספורטאים או מאמנים, אבל בעיקר אנשי פסיכולוגיה, ספורט, הם שואלים אותי, על מה אתה מסתכל כל כך הרבה?
מה אתה צופה כל כך הרבה? על מה אתה מתבונן? כי אחד הדברים שאנשים מצפים לך זה מאוד ל-doing, מיידי. ממש, תן כלים, תן איזה, וגם אנשי מקצוע מהתחום שלנו נורא, נורא הם נלחצים מהחלק הזה, עזוב את הפוזישנינג של להגיע ולהתמקם, אבל לבוא ובעצם להרגיש שאני מבצע משהו, אני עושה משהו, והלמידה היא כל כך חשובה, אז תגיד, אז על מה אתה מתבונן? אני אגיד לך, על מה אני מתבונן? כן, אז אני אומר, אני, קודם כול, אני לומד את כל הניואנסים, ואני מסתכל על כל הדברים שהם דברים כביכול רכים. לא מעניין אותי אם הוא בועט טוב או לא טוב, או אם הוא נוגח טוב או לא טוב.
אני מסתכל על התקשורת בין השחקנים, בין המאמן לשחקנים, בין הצוות לשחקנים. אני רואה מה קורה בחדר הלבשה, איך אנשים מתנהגים שם, יש כאלה שהם מאוד אגרסיביים בחדר הלבשה, יש כאלה שיושבים ושותקים, לא פותחים את הפה, יש כאלה שחייבים כל הזמן לדבר, יש כאלה שהולכים לשירותים ארבע, חמש פעמים לפני המשחק. אחרי חודשיים, אם הוא הלך רק פעמיים, ואני יודע שהוא הולך ארבע, חמש פעמים, אז אני יודע שמשהו לא בסדר, ואני יכול כאילו לעשות אולי משהו עם זה. אז ההסתכלות היא על כל הקטע ההתנהגותי והתקשורתי, וכאילו מה שאנחנו יכולים לקרוא את הרך או הפסיכולוגי, ודרך זה לומדים הרבה מאוד דברים, ואפשר לעשות דברים בריל טיים.
זאת אומרת, אתה יכול לעשות דברים חמש דקות לפני המשחק, כשהוא עולה לדשא, ולא לתת לו איזשהו כלי שהוא ידמיין, או שהוא כאילו יעשה רלקסציה, או… אתה יודע, זה מחזיר אותי לתפיסה שלנו, כשבעצם הקמנו את מנטל ג'אמפ. זהו, באתי, בואו נעשה את זה רשמי, כי העליתם פה שתי נקודות מאוד מעניינות לדיונים, גם מה התפקיד שלכם כאנשי מקצוע, איך מסתכלים, איך ניגשים לכל הדבר הזה, וגם מה ההבדלים בין הענפים. אז בואו מתוך זה נשאל, מה זה מנטל ג'אמפ, מה גרם לכם להקים את מנטל ג'אמפ, מתי זה קרה, וכולי. מנטל ג'אמפ קמה בסוף 2016, נכון?
משהו כזה. בסוף 2016, אחרי שחזרנו מהאולימפיאדה בריו, אוהד ואני וישי, ובעצם אוהד ואני ישבנו בקופקבאנה שם, היה שם את השיוט המדליות שם, באחד, בגלישה, וחשבנו שבעצם הספורט הישראלי, ובכלל כל ההיבט המנטלי, לא מטופל בצורה רצינית ומקצועית, ובעצם החלטנו להקים את זה, ובאנו והתחלנו לעבוד ביחד. אנחנו עובדים עם תפיסה מאוד מאוד מאוד דומה, למרות שכל אחד גדל בעולם מקצועי אחר, והתפתחנו בצורה קצת שונה. אז ככה התפיסה, אני חושב שהשלב הראשון היה לאגד את התפיסה, להסביר אותה רגע לעצמנו, ואחרי זה לאנשים שאנחנו מגייסים לתוך החברה. וישי תמיד היה שם, אז הוא הצטרף אלינו גם כן לצוות, ובעצם מאז אנחנו עובדים בעצם כחברה שנותנת מענה בכל הארץ, וחשוב לי להגיד שזה בכל הארץ, לספורטאים, אם זה ספורטאי ממש בתחילת דרכו התחרותית, ואם זה ספורטאי שבעצם נמצא בשיא הפרפורמנס שלו מבחינה הישגית.
אז כל התווך הזה אנחנו מטפלים. אני רק רוצה לגעת במשהו אחד בהיבט התפיסתי שקשור להיבט של פעם אחת של הלמידה שלנו את הענף וההתמקמות שלנו, ופעם שנייה גם רק לשכלל את מה שעוד נאמר, הרבה פעמים, גם אם ניקח קבוצות וגם ניקח ספורטאים, יש תהליכים שמתרחשים בתוך ארגונים. אותי מעניין למשל איך מאמן מעביר את המסרים שלו מצד אחד, אבל האם המסרים האלה נקלטים ואחרי זה מבוצעים בצורה איכותית באימון. וגם מבחינתי לתת למאמנים הרבה פעמים את האובזרבציה, את המבט מבחוץ על איך זה נראה. לפעמים מאמן לא שם לב, הוא במונולוג אינסופי. הוא לא שואל את הספורטאים שאלות.
הוא לא מראה להם חומרים שעל פיהם, הוא לפעמים מראה להם סרטונים או קטעי וידאו ממשחקים של היריבה או של הקבוצה, אבל הוא לא שואל שאלות עומק שמראים באמת אם הספורטאים מבינים את התפיסה, מבינים את השיטה. אני חושב שזה גם כן משהו שהוא הרבה פעמים מפוספס, ואני חושב שלנו יש תפקיד מאוד חשוב בללמד אותם לצאת החוצה, אני קורא לזה לעלות ליציע, או לצאת החוצה רגע מהקונספציה שהם נמצאים בה, וקצת לראות, לתקשר לו מה אני רואה כהנחות יסוד שהוא מניח לגבי ספורטאים כאלה ואחרים. ואני חושב שזה ההתבוננות של מה שאוהד הזכיר קודם, מבחינתי ההתבוננות היא הרבה פעמים על המישורים האלה.
להבין לעומק, האם באמת, מאין מגיע המסר של המאמן? האם הוא מאלתר? האם הוא בא עם זה מהבית? האם הוא יודע לעשות התאמות למציאות בשטח של האימון, או של התחרות, או של המשחק? וגם לעבוד איתו כלקוח מרכזי בלראות את הדברים האלה, כי הוא מכפיל כוח. מאמן הוא בסוף בוודאי של קבוצה, ויש הבדל עצום בין מאמן של קבוצה למאמן של ספורטאי בודד. אולי נתייחס לזה אחרי זה, אבל חלק באמת מהעניין זה להיות בשטח, וזה הנושא המרכזי, אני חושב, בעינינו. אי אפשר, אני לפחות לא מאמין שאפשר לעשות עבודה רצינית עם ספורטאים בקליניקה. אני רוצה להגיד שבדיוק אתמול בערב עשיתי הדרכה ליועצים של מנטן שם, שעסקה בדיוק בנושא הזה.
הפסיכולוג בעצם יוצא מהקליניקה לשטח. זה כאילו לנו, זה נורא ברור לכל מי שיושב כאן, אבל אני חושב שזה לא מאוד ברור להרבה מאוד אנשי מקצוע מהתחום שלנו. אני חושב שהסיבה שאנחנו יוצאים לשטח וחייבים להיות שם, זה כי אחרת אנחנו לא יכולים לעשות את העבודה. אתה צריך להכיר, בדיוק כמו שאתם דיברתם, להכיר לעומק, להתחיל להרגיש את הענף, להתחיל להרגיש מה קורה שם. למשל, כשאני התחלתי לפני כבר חמש, שש שנים לעבוד עם הסייף, נבחרת הסייף של ישראל, הכרתי, יצא לי לעבוד עם סייפים, אבל עכשיו אני כבר מבין את זה הרבה יותר.
זאת אומרת, אחרי הרבה שעות שאני נמצא שם, אז אני יודע אפילו להגיד שדיברנו על הבדלים בין ענפים, אז אפילו בתוך הסייף יש הבדל מבחינה מנטלית אם אני עובד עם סייף שהוא סייף דקר לבין סייף שהוא סייף רומח, שזה מושגים אולי שלאנשים בכלל לא יודעים, האדם הפשוט בכלל אין לו, עכשיו אני אומר לו את זה, הוא לא יודע אפילו מה זה אומר, הוא בקושי יודע מה זה סייף, אבל אפילו שם יש ניואנסים שהם חשובים. ואני בדיוק אתמול שעברתי את ההדרכה, נזכרתי באחד המקרים הראשונים, שבאמת היו לפני הרבה שנים, שעבדתי עם ספורטאי, והעבודה בחדר בקליניקה, הייתי אז לא עם הרבה ניסיון, הייתה מאוד מאוד טובה, ואפרופו, כמו שקורה בפעמים שאתה קצת יותר, בתחילת הדרך, אתה מאוד הולך לטכניקות ולכלים, והספורטאי עשה עבודה מאוד טובה, היה מאוד ממושמע, כל הזמן דיווח לי, רוטינות, הדמיה, הכול, אבל ראיתי שהתוצאות לא משתפרות.
וגם המאמן אמר, משהו פה לא עובד. עד שלא באתי לראות אותו בתחרות, ואז הבנתי שכל הסיפור, שבכלל אין פה סיפור של טכניקה, יש פה בכלל ספורטאי שהוא מאוד ממושמע, עובד מאוד נכון, אבל בעצם, למשל בהקשר שלו, החזיק את כל הרגשות בפנים, את כל התסכול, ובכלל, כאילו על פני השטח היית באה, הייתה אומרת, הנה, הוא עובד מצוין מנטלית, אבל זה לא זה, ואתה צריך לבוא ולהיות שם כדי לראות את הדברים האלה, וזאת הדרך, אני חושב שבתפיסה שלנו אתה לא יכול לעשות עבודה טובה אם אתה לא מכיר את הענף. ולכן, אגב, אנחנו גם, כמי שמדריכים את היועצים אצלנו, משקיעים בזה הרבה מאוד.
אם עכשיו אני מכניס איש מקצוע לעבוד בספורט, שאולי הוא מכיר, אבל לא מכיר לעומק, אז אני משקיע הרבה מאוד עבודה גם, ולהסביר לו את האתגרים המנטליים הספציפיים, איך הוא צריך לעבוד, את הניואנסים האלה, שלא תמיד קל להסביר אותם ולתפוס אותם, אבל אני חושב שלנו הדברים האלה מאוד ברורים, הדברים האלה. אני רוצה להקצין את זה טיפה. אני חושב שהתפקיד שלנו כפסיכולוג ספורט, זה לעזור לספורטאי להביא ביצועים. זאת אומרת, מבחינתי, ספורטאי בא לפסיכולוג ספורט רק בשביל דבר אחד, בשביל לנצח. ואם יש לו בעיות רגשיות אחרות, הוא יכול ללכת לפסיכולוג קליני או לכל אחד אחר, אבל אם הוא רוצה שיפור ביצועים, הוא רוצה לנצח, ויש משהו שעוצר אותו, אז הוא הולך לפסיכולוג ספורט.
עכשיו, מנצחים רק במקום אחד, רק במגרש, או בבריכה, או על המזרון, או על הפרקט, או על הדשא. ואם אנחנו לא שם, אנחנו לא יודעים מה קורה שם, אנחנו לא יודעים מה קורה בערב לפני התחרות, אנחנו לא יודעים מה קורה באוטובוס בדרך לתחרות, אנחנו לא יודעים מה קורה, נניח בין קרב לקרב בג'ודו, או בחדר הלבשה במחצית. כשאנחנו לא יודעים, ואנחנו לא עם היד על הדופק שם, היכולת שלנו לעזור. בעיניי קליניקה זה 30 אחוז מהעזרה. ואנחנו גם ב-Mental Jump מאוד מדגישים את זה, ומבקשים מהיועצים שלנו לצאת לשטח. עכשיו, הבעיה היא לא רק זה, הבעיה היא גם הספורטאים עצמם, הספורטאים וההורים של הספורטאים, שהם לא יודעים, הם יודעים שהם צריכים ללכת לפסיכולוג ספורט.
אז אם הפסיכולוג ספורט מקבל אותם רק בקליניקה, ורק נותן טכניקות וזה, הם יקבלו משהו, אבל 30 אחוז. אם הם ידרשו מהפסיכולוג להגיע לשטח, להגיע פעם בשבועיים-שלושה לאימון, או פעם בשבועיים-שלושה למשחק, או לתחרות באיזה סוף שבוע, משהו כזה… ויבינו שהם צריכים לשלם על זה, אגב. כן. לא, אבל אתה יודע, זו גם אחריות של הפסיכולוג לדרוש את זה מראש, להגיד, עבודה מנטלית. חלק מהעבודה שלי לא תהיה בחדר, היא תהיה בשטח, ולדרוש את זה ולשים את זה כחלק מהותי בתוך ההתרחשות עצמה. ומעבר לזה, זה גם היכולת לצפות בתחרויות. לפעמים, תראה, לפעמים הספורטאים נוסעים לחו״ל לתחרויות, אתה לא יכול לנסוע כל הזמן, אבל היום, היום, בעידן של השלוש-ארבע שנים האחרונות, כל תחרות איזוטרית היא היום מצולמת.
יש כמות אינסופית. אגב, חברות ההימורים תרמו לזה הרבה, כי הם עושים הימורים על תחרות איזוטריות, אבל היום אני יכול לראות, למרות שזה מוקדם בבוקר או באמצע הלילה, אני יכול לראות תחרויות. אני יכול אחרי זה לקום בבוקר ולהיכנס לאתר ולראות את התחרות, אני יכול לחתוך קטעים אם אני רוצה, ולדבר ולשחזר עם הספורטאים, זה מאוד מאוד חשוב וזה חלק בלתי נפרד. אגב, הפודקאסט הזה, או בכלל המסרים, חלק מהדברים שחשוב לנו גם להגיד, גם להורים שלוקחים אנשים, אנשי מקצוע, בסוף הפייסבוק שלי מפוצץ, והאינסטגרם באנשים שמבטיחים הבטחות, בעיניי לא אחראיות, נתחיל מזה. וזה אנשים שהם, אני לא מטיל בהם דופי כרגע בהקשר הזה, אני רק אומר, שלהגיד לספורטאי, ממש משפט מחץ שראיתי לפני שבוע בפייסבוק על אחד שמציע את שירותיו ומציע להורים בשישה מפגשים לנטרל לחצים, ואני אומר, כאילו, הרי לחץ זה אחד הדברים הכי חשובים שנותנים לנו אנרגיה.
זה נכון, צריך ללמוד לנהל אותו ולווסת אותו ולחיות איתו בשלום ולאהוב את זה, אבל לנטרל לחץ בשישה מפגשים או לנטרל כעסים, כאילו, באמת אתה מבין שאנשים לא מבינים את המקצוע. זה הזוי, אבל לא מבינים את המקצוע, ומלמדים דברים שהם לא צריכים אותם, או לא צריכים אותם בהקשרים האלה ובצורה הזו. אז זה ככה אנקדוטה מה העניין הזה. אגב, כמו שאמרת, לפעמים ספורטאי דווקא לא צריך לנטרל את הלחץ, אפרופו. מי אמר שהוא צריך לנטרל את הלחצים? לפעמים זה הכלי שמניע אותו. ברור, ברור. זאת אנרגיה יוצאת מן הכלל, שיש לך אפשרות לעבוד איתה.
אני רוצה להוסיף גם עוד משהו על, רעננה דיבר קודם על מאמנים. אני אומר, בגדול, מאמנים, חלק גדול מאוד מהמאמנים שאני הכרתי, הם פסיכולוגים אינטואיטיביים. הם יודעים, הם מכירים את הספורטאים שלהם, הם יודעים ניואנסים, הם יודעים לעבוד איתם מנטלית בחלק גדול מהמקרים. יש להם מגבלה אחת, שהם לא רואים את עצמם. והתפקיד שלנו שמה זה לראות אותם ולתת להם פידבק ולגרום להם להיות עוד יותר טובים ועוד יותר מדויקים ועוד יותר מצליחים ולהפעיל את הספורטאים שלהם בדיוק למקומות שהם רוצים. נניח אחת הטעויות שהם מאמנים עושים, זה כשהם נותנים פידבק, הם בדרך כלל נותנים פידבק שלילי, נגיד.
תראה, אתה, נניח בקבוצת כדורסל יש בעיה בריבאונד התקפה. והשחקנים לא מספיק זה, ואז הוא מראה להם איך, הנה, תראו, עוד פעם לא לקחתם ריבאונד, ופה עוד פעם לא לקחתם ועוד פעם לא לקחתם ריבאונד. החלק השני שהוא לא עושה בדרך כלל זה להראות להם איך כן אפשר לקחת ריבאונד, ולהביא להם קטעים של להגיד לו, הנה, במשחק נגד זה כן לקחת, ולהראות לו את זה. זאת אומרת, להראות את הפער ולהראות תמיד גם את הצעד החיובי, ולא רק לתת להם בראש. כי על חלק הנתינה בראש עובדת, ועל חלק גדול זה לא ממש עובד.
ויש לנו דוגמה מאוד יפה של אורי ששון, שבעצם מאוד מאוד מוכשר, אבל כל הזמן קיבל בראש כשהוא לא הצליח, וזה לא עבד, זה רק הוריד לו את המוטיבציה ופגע בו, וברגע שנכנס שם פסיכולוג שהצליח לעבוד עם הצוות, ולקח די הרבה זמן לשכנע את המאמנים שלו, גם את אורן וגם את גיל, שהוא צריך לקבל חיזוקים חיוביים, אז פתאום השתנה שם כל התהליך, והוא הצליח להביא את עצמו לידי ביטוי בצורה מדהימה. גם לעשות מדליות באליפות אירופה, מדליה באולימפיאדה, ומאוד מדליה באולימפיאדה אחרת. אין לשמוע מהניסיון שלך, איך אפשר לזהות על ספורטאי, האם הוא צריך יותר פידבק חיובי, האם הוא צריך יותר במחוות לקבל בראש, איך מזהים את זה בכלל על הספורטאי?
אז אני אומר, זה רק בצפייה. שעות, אתה יודע שאני עבדתי עם נבחרת הג'ודו, יש לי, אני לא יודע אם מאלפי, אבל מאות שעות של צפייה באימונים, ואתה רואה את התגובתיות שלהם, ואתה רואה מי רציני ומי לא. נניח כשעבדתי עם מכבי תל אביב בכדורגל לפני המון שנים, הייתי יושב באימוני כושר. לא היה מאמן כושר אז, שמעון שנער זל היה המאמן שלהם. הוא עשה אימון כושר בכפר המכביה, בחדר כושר בכפר המכביה, ואתה רואה ספורטאים שאומרים לעשות 30 שכיבות צמיחה, הייתי סופר. עושה 30 שכיבות צמיחה. ויש כאלה שהוא מסתכל, אם המאמן מסתכל, ואז הוא מפסיק.
והוא לא עושה כמה שזה. ואחר כך אתה רואה את זה. היום זה כבר פחות, נראה לי. היום יש כל כך הרבה עיניים שצופות על כל שחקן בדשא. אבל הם לא, בגדול, אני אומר, אנחנו רואים את הדברים האלה. עכשיו, מה זה אומר? זה לא אומר שהוא לא יכול לעשות שכיבות צמיחה, או שהוא לא יכול להיות שחקן טוב, זה אומר שהוא מחפף. זאת אומרת שהוא לא מאמין, שהוא לא מבין שהגוף שלו זה הכלי שלו, אז צריך לעבוד איתו על זה. רק לתת לו בראש זה לא יעזור, אז צריך… אז אני אומר, אנחנו רואים כל כך הרבה דקויות, שאנחנו יכולים לתת למאמן או לשחקן, ודרך זה לעזור לו להיות במיטבו.
בסוף לכל אחד יש את המערכת הפעלה שלו. ולא תמיד אתה יודע לקרוא את המערכת ההפעלה, או שאתה לא יודע, תמיד אתה יודע לעבוד עם המערכת ההפעלה. ועוד זוג עיניים, אוזניים שמסתכלות מבחוץ, זה אנשים שכמובן שיכולים לראות, ובעצם להסיט את תשומת הלב למקומות שלא תמיד הצוות רואה אותם. זה עיקרון אחד. עיקרון השני, ואני, עוד פעם, מה שאוהד אמר קודם, ואמרנו קודם לגבי המאמנים, יש הרבה פניות של מאמנים שבאים ואומרים, בוא תעבוד עם הקבוצה. ואז אני אומר להם, אוקיי, אבל בעיניי מי שמוביל את הקבוצה זה אתה, רוב העבודה צריכה להיות איתך. ואז אתה רואה מאמנים שאו שהם חוששים מהעניין, או שהם קצת שמים את זה רגע, לא, לא, לא, אתה צריך לראה את הקבוצה, תיתן להם, תעשה להם.
ופה אתה אומר, לא, ההתחלה, העבודה הנכונה זה קודם כול איתך ועם הצוות, שאנחנו נגבש את תפיסת ההפעלה הנכונה ואיך עובדים ביחד, איך עושים עסקים בקבוצה הזאת, ככה אני קורא לזה. ומאמנים שמתמסרים לתהליך באמת מרוויחים בגדול. ואז הם לומדים גם הרבה פעמים איך לעשות מערכת הפעלה קבוצתית, איך הם בונים היטב את המערכת יחסים האישית שלהם עם כל ספורטאי, גם אם זה ענף קבוצתי וגם אם זה ענף אישי, בעיניי זה הלב-ליבו של העניין, זה למצוא את הדרך לנהל מערכות יחסים. זה חלק עצום בעבודה של המאמן, זה משם אתה מפעיל את הספורטאי. ברגעי משבר הוא ילך לשם, הוא ילך לערכים והוא ילך למערכת יחסים שיש לו עם המאמן, בדרך כלל.
והוויסות הוא מאוד מאוד חשוב, זה באמת להבין את המשקולות של מתי ואיך נכון לעבוד עם מסרים שהם מסרים בשביל להתפתח וללמוד, מתי לשים גבולות על משמעת ועל התנהגויות, ומתי בעצם גם לפרגן ולחבק. המגע הוא מאוד חשוב, אני חושב שיש מאמנים שלא משתמשים בכלי הזה, והוא כלי מאוד מאוד מאוד חשוב, יש מאמנים שמשתמשים יותר מדי בכלי הזה, אז הכל זה איזונים ובלמים, אבל אלה נושאים בעיניי מאוד מאוד חשובים, שהפסיכולוג ספורט או המאמן המנטלי יכול להיות שם מאוד דומיננטי, דומיננטי אבל מאחורי ה… מאחורי ה… בצללים, לא בפרונט. היית מגדיר את זה שבבחינתי, כשאני נכנס לעבוד או בכלל בתפיסה המקצועית, אתה נכנס להיות סוג של עוזר מאמן לעניינים מנטליים.
זאת אומרת, אני בסוף פה כדי לעזור למאמן, קודם כל ברמה האישית. אגב, אפילו כדי להיות איתו, המאמן בסוף זה תפקיד מאוד מאוד בודד בתוך המסגרת הזאת, ועצם זה שיש מישהו שיכול לדבר איתו, ואגב, קצת לשפוך וקצת להגיד מה עובר עליו. באמת לעזור לו לראות דברים שהוא בסוף עסוק בכל כך הרבה דברים, שהוא לא שם לב לפעמים, והוא בא עם איזושהי תפיסה, והוא הרבה פעמים לא מבין שבסוף המאמן, התפקיד שלו זה, אפרופו דיברנו על פסיכולוגיית ספורט, זה שיפור ביצועים, זה להשיג תוצאות, אז המאמן בא והתפקיד שלו זה להשיג תוצאות, לא בעצמו, זה משהו אחר, חלקם היו ספורטאים וקשה להם לעשות את המעבר הזה.
המאמן בא, והתפקיד שלו זה להשיג תוצאות דרך ספורטאים אחרים, וזו אומנות אחרת לגמרי, ולכן הוא צריך להכיר בדיוק כמו שאתה דיברת, מה מערכת ההפעלה של כל ספורטאי ואיך אני צריך לגשת אליו. צריך להיות כל הזמן מאוד במודעות לדבר הזה, שאיש מקצוע מהתחום שלנו שעושה את עבודתו טוב, והוא בא, ואגב, כמו שאמרנו קודם, זה גם קריטי שהוא מכיר ומבין את הענף ונמצא שם. אני חושב שתמיד זוכר שכשעבדתי שמונה שנים, אם אני בחייב את ההתעללות האמנותית הקבוצתית, אני תמיד הייתי נכנס שם לאולם, זה היה באולם בחולון, הייתי נכנס מהדלת והולך לכיוון איפה שהן היו מתאמנות.
אני חושב שבחצי דקה הזאת יכולתי בשנייה, כאילו, בחצי דקה הזאת יכולתי להגיד איך כל אחת מהבנות מרגישה כרגע, למי יש יום קשה, איך המאמנות, האם התרגילים שהם הריצו עכשיו עבדו, כאילו, אתה כבר כל כך, כמו שאתה דיברת על זה, בסוף אתה כבר מריח, אתה יודע לזהות את כל הניואנסים הכי הכי קטנים, ואני חושב שככה אתה גם יכול לעזור למאמנים, ואתה יכול לעזור לספורטאים, אחרת, אם אתה מישהו שלא כך מבין לאן הוא נכנס, אז קשה לך מאוד בעצם לתת את העזרה גם למאמנים וגם לספורטאים.
אולי מתוך זה אני אשאל אתכם שאלה שהיא קצת כללית, אבל בעצם, אולי מהי הייחודיות של מנטל ג'אמפ, או כי אתם בעצם נוגעים פה בתפקיד של פסיכולוג ספורט שעובד עם המאמן ועובד עם הקבוצה ועובד עם השחקן, בעצם להבין בכלל, קודם כל, למי שמקשיב לנו מהצד ולא כל כך בקיא במושגים, מה מנטל ג'אמפ מביאה, מה הייחודיות שלה בעצם בכל העולם הזה? אני, קודם כל, אני בטוח שכמנטל ג'אמפ היום יש אנשי מקצוע מעולים, עם הרבה מאוד ניסיון, אבל אני חושב שהניסיון שלנו היום הוא כזה שבאמת נחשפנו ואנחנו חשופים ופועלים בשוק הזה שנקרא הספורט הישראלי על כל מרכיביו כבר המון המון המון שנים.
זה לא משהו שאני יכול להגיד, זה רק על הדרך, אתה, אתה יודע, סיימת משהו אתמול באוניברסיטה או באיזשהו קורס, ואתה, זה, אוהד הזכיר את זה, זה אלפים של שעות, שבעצם בילינו באינספור מקומות, אם זה שלושתנו, אבל גם היום הצוות שלנו, היום יש צוות גדול של עשרות אנשים, אנשי מקצוע מתחומים שונים, שהם עוסקים בציר הזה שנקרא פסיכולוגיה, ספורט או ייעוץ מנטלי, והם בעצם ליוו אנשים ספורטאים וקבוצות בכל מיני, אז הניסיון, אני חושב, המקצועי, ואני חושב שההבנה העמוקה של העולם תוכן, וגם אני חושב, בואו נפרגן, גם התוצאות, בסוף אנחנו עובדים ספורטאים שעשו תוצאות פנומנליות, הרבה הרבה מעבר למה שהם חשבו, וגם קבוצות, אז אני חושב שיש לנו ערך מוסף רב בתחום הזה.
האלמנט השני שאני חושב שהוא מרכיב מאוד חשוב, זה שאנחנו היום יודעים לתת מענה בכל הארץ. זאת אומרת, אנחנו היום פרוסים בצורה כזו, שלדעתי כמעט בכל מקום בארץ אנחנו מסוגלים לתת מענה. גם אם זה אומר שאנחנו נצטרך לכתת רגלינו או לנסוע או למצוא, גם אם זה יצא מאזור הנוחות שלנו לחלוטין. ושני הדברים שהזכרנו קודם, היכולת שלנו להתמחות בענפים, להבין אותם לעומק, והיכולת שלנו למעשה להגיע לשטח ולראות את ההתרחשות כשהיא מתרחשת והיא קורת, ובעצם אלה ארבעת האלמנטים, אני חושב, שמייחדים אותנו ומאפשרים לנו. ואנחנו גם מבינים את העולמות תוכן, גם של ההורים, שהיום אם אנחנו מסתכלים על אוכלוסייה שבעצם רוצה לקדם את הילדים וגם להדריך את ההורים הרבה פעמים, או להנחות אותם, או לעזור להם באמת להבין מה זה אומר להיות, לגדול בבית, שהילדים ספורטאים תחרותיים.
אני לא מדבר על חוגים. חוגי ספורט, אנחנו יודעים, המחקר נותן תשובה, היא די, אני חושב, נכונה, זה שעד גיל 13 בעצם אנחנו רואים משהו כמו שלושת רבעי מהילדים בנים בנות פורשים. אז אני לא מדבר על חוגים, אני מדבר כבר על ספורט הישגי או ספורט שמתחילים להתחרות בו, שם בדרך כלל מתחילות ה… אגב, גם חשוב להגיד, יש ענפים שאתה מתחיל להתחרות כמו ענפי ההתעמלות, אז יש כל מעט פניות אלינו, וזה יכול להיות גם ילדות לפעמים בנות אפילו תשע, עשר, כמובן שאנחנו לפעמים קצת צריכים לבדוק שהאמת הן מספיק בשלות בשביל, כי מבחינת הרמה התחרותית שהן מתחרות, הן כבר בהחלט בשלות, אבל צריך רק לוודא שהן גם מסוגלות לבוא ולעבור תהליך כזה.
ובכלל חשוב לי להגיד שהמענה שאנחנו נותנים, כי אנחנו, אני חושב שאנחנו הרבה פעמים, יכול להיות שגם היום כשאנחנו מדברים אנחנו ישר נגררים לדוגמאות הקצת יותר של הספורטאים המקצוענים, היותר מוכרים, אבל מהחוויה שלי ומהניסיון שלי לאורך השנים, יכול לשבת, אני יכול עכשיו לשבת אצלי בקליניקה ילד בן 12 וייכנס אחריו ספורטאי מקצוען בן 20, והרבה פעמים הדברים יהיו, יהיו הרבה דברים מאוד מאוד דומים בתוך ה… לדעתי 90% מהספורטאים שלנו היום, ספורטאים זה חבר'ה צעירים, בני נוער, זה בני נוער, שבאמת זקוקים גם לתמיכה הזאת, תמיכה מקצועית. אגב, לפעמים כשמגיע מישהו בין 20 זה כבר יכול להיות, אני לא רוצה להגיד מאוחר מדי, כי זה אף פעם לא מאוחר, אבל בסוף הבנייה של היכולות המנטליות, אגב, בדיוק כמו שאתה בונה את היכולות האחרות, ברגע שהיא מתחילה בגיל יותר צעיר, אז זה לא רק כשיש בעיות, אתה כבר בונה את היכולות ו…
כן, אבל זאת גם סוגיה שהרבה פעמים הפנייה אלינו זה שמתחילות הבעיות, ואנשים עדיין לא רואים את זה כחלק אינטגרלי מתוך ה… בחוויה שלי יש יותר ויותר, גם כי התחום הזה הפך יותר ויותר מקובל. ענבר רונן, הרוכבת, אתמול היא בשבוע התקשרה אליי פעמיים, המאמנת רכיבה. עכשיו, זה לא שהיא התקשרה כשהייתה צריכה אותי, היא צריכה רענן אחר, שהוא אבא של אחד ההורים. אז אתמול היא מתקשרת פעם שנייה בשבוע, אז אמרתי לה, עוד פעם התקשרת לרענן, וואו, כן, נכון, אבל אתה יודע מה? בהקשר שלך, היא אומרת, תדע לך, לפני חמש שנים, עשר שנים, הייתי צריכה לשכנע ספורטאים ללכת לפסיכולוג ספורט.
היום כולם מגיעים עם זה ואומרים, אנחנו זה, והיא אומרת לה, אין לי תקציב לכל כך הרבה… הייתי אומר שבאופן לא מודע היא כנראה צריכה את העזרה שלך. כנראה, כנראה. אני רוצה להגיד עוד משהו על Mental Jump, על האיכות שלנו. אני חושב שבאנלוגיה רפואית, זה כשאתה שולח את הילד שלך לרופא, לפרופסור, כי יש איזושהי בעיה, או אתה רוצה לסדר משהו, השאלה אם אתה תלך למישהו שיש לו שלוש שנים ניסיון, או רק עכשיו סיים בית ספר לרפואה, או שאתה תלך למישהו שיש לו 20-30 שנה ניסיון. ויש לנו פה ניסיון מצטבר רק של שלושתנו כשותפים, שבערך 80 שנה ניסיון, ועם ממש עם כל הענפים ולעומק ועם הטופ של הטופ, כאילו מדליות אולימפיות, ועם ילדים בני 10, 12, 13 שהם בתחילת דרכם.
אז זה אחד הדברים שמאפיין אותנו, ואנחנו נותנים הדרכה לכל הפסיכולוגים והמאמנים המנטליים שאצלנו, ומקבלים את כל הידע הזה גם בהשתלמויות שאנחנו עושים, וגם באופן אישי, אחד על אחד. אז אני מעריך שאנחנו הגוף הכי מקצועי שיש בארץ. בקטע הזה. ודבר שני, מה שמייחד אותנו זה התפיסה. כי רוב מי שמסיים פסיכולוגיית ספורט בשנים האחרונות, יש כמה, חמש שנים, תואר שני בפסיכולוגיה של הספורט, רוב מוחלט, לדעתי מעל 90 אחוז, אם לא כמעט כולם, ורוב מי שעובד, עובדים בקליניקה. ואנחנו משתדלים מאוד, בוא נגיד, בתפיסה שלנו, השטח, כמו שאמרנו, הוא דבר מאוד מאוד משמעותי. וזהו, יש שני דברים שהם מאוד מבדילים ובעצם מייצרים תוצאות מאוד משמעותיות.
אתה יודע, אני חייב להגיד לך, התחלתי לפני איזה כמה חודשים לעבוד עם איזה ספורטאי שגר ממש לידי, לא הייתי, אני בדרך כלל מפנה חברה, לא משנה, אמרתי, יאללה, אני הולך. ואימא שלו התקשרה, והיא אמרה, תקשיב, הוא היה כבר אצל שלושה אנשי מקצוע, והוא כבר איבד אמון, ואני חושבת שהוא חייב, והוא צריך, ופה ושם וזה. אז אמרתי לו, בסדר, בואו נעשה פגישת היכרות וכזה, ואמרתי לו, אני מבקש, רק לפני הפגישה, לפני שהוא מגיע, תשלחי לי לינקים, או צילומים, או מה שצילמתם, לראות אותו בתחרות. אז זאת אומרת לי, בשביל מה אתה צריך את זה?
אמרתי לה, כי אחרת אני ל… תני לי רגע לראות מה מדובר, לפני שהוא מגיע. תני לי קצת, זה. ואז הם אמרו, אף פעם לא ביקשו ממני דבר כזה, ובכלל, מה, אתה הולך ל… ואתם הולכים לתחרויות? זה, תמיד נפגשנו בקליניקה. אמרתי לה, כן, זה ההבדל. אני לא הולך, אני לא אעבוד איתו רק בחדר. אני רוצה לראות את ההתרחשות שהייתה בהלם, ואני חושב שזה בדיוק ההבדל בתוך ה… כקונספציה לגבי מה אנחנו עושים. אני לא יכול שלא לשאול, הרי יש לכם 80 שנות ניסיון משותפות לשאול על חוויות שלכם מתחרויות, מענפים שונים, אולי ספורטאים, אם תרצו לספר, דברים שיש לכם לספר לנו.
וואו. אני חושב, תראה, אני חושב שאנחנו צריכים להתמקד בקהל, ברוב הקהל שלנו, שזה ילדים ונוער, כרגע. כי בעל ה… יש לנו הרבה ניסיון גם, אתה יודע, עם ספורטאים אולימפיים, ויש סיפורים מאוד יפים. לא, ואני רוצה לתת הרבה סיפורים. אתה יודע, אני עבדתי במכבי חיפה, בכדורגל 15 שנה, במחלקת הנוער. וסיפור שאני מספר, כי אני בעיניי, הוא נורא חשוב להבין גם את התפיסה וגם את הקשרים שאנחנו עושים בין, בין, בתוכה. ואתה יודע, מי שעובד עם מחלקת נוער בכדורגל יודע שבשבתות, כשאתה מגיע בחיפה בקצף שם, בזה יש לך המון משחקים, לפעמים במקביל. ואני הייתי מג'נגל בין כולם, הייתי נוסע בבוקר, חוזר בערב הביתה.
ככה הייתי מבלט כל היום שם. ואני זוכר שהייתי יושב, היה שם איזה קורסה ישנה או איזה כיסא ישן שם על ידה פחי אשפה, והייתי יושב בבוקר וצופה במגרש חניה הגדול. הייתי לוקח כוס קפה טורקי קטן כזה, יושב שם בחוץ, ועד שהיו מתחילים כל ההתרחשות, הייתי מסתכל על הקשר בין הורים לילדים שמביאים, עכשיו, מכבי חיפה, מחלקת נוער זה ילדים כבר מוכשרים מאוד, זה כבר ילדים שנאספו מכל הצפון, עשו להם איזושהי אנליזה, והם ילדים שלאף אחד שלא ישכנע אותי, אין כדור בדולח לדעת איך הם התפתחו. אבל מה שכן ראיתי קשר, לא עשיתי על זה מחקר דוקטורט או מחקר אמפירי, ראיתי קשר הדוק, קורלטיבי, בין יחס ההורים לבין הביצועים במגרש.
מה הכוונה? אתה רואה מכוניות יורדות, ואתה רואה מכונית עוצרת, הילד יורד מהאוטו, ואתה רואה אותו הולך כזה שפוף כזה וזה, ואתה רואה את האבא כזה מעיף את הסיגריה מהחלון. הילד הזה עבר חפירה ארכיאולוגית כנראה. פרקטי מעמיק. לגמרי. ואתה רואה אותו יורד, גמור. אתה רואה את ההורים שעוצרים את האוטו, והילד יורד, והאימא או האבא מחליקים כיף מהחלון, ואתה רואה הילד הולך ככה, ואתה רואה את הילדים שהאוטו נעצר, והאימא או האבא יורדים, ומחבקים חיבוק חם את הילד, ואתה רואה, אתה לא רואה את המילים, אבל אתה רואה שהם נותנים להם את הגיבוי ליהנות וללכת לחוויה.
כיפית, בלי לחץ. ואני חושב שזה, סתם, זה סיפור קטן, אבל בעיניי הוא מאוד מלמד על מה אני מסתכל. אחרי זה שאני בא ואני סיפר, רציתי פעילויות להורים, או הרצאות, או סדנאות אפילו. אתה מספר להם את זה, ואתה מסביר להם את הקשר בין זה לבין מה קורה כשהילד מסיים את המשחק. הוא מגיע הביתה. יש ילדים שנוח להם ללכת לשבת בבית, בחדר שלהם, לשמוע מוזיקה, ושאף אחד לא יפריע להם. יש ילדים שנורא רוצים לשתף, יש ילדים שרק רוצים ללכת לאכול, להתקלח ולראות כדורגל של שבת בצהריים, שלא יפריעו להם. צריך להבין, והדרך הנכונה זה לשאול את הילדים מה נוח להם.
הרבה פעמים אנחנו כהורים חושבים שאנחנו מבינים מה נוח, זה לא בהכרח הסיפור, זה ככה, אתה יודע, דוגמה קטנה לעולם הזה, שקהל ההורים הוא קהל מאוד חשוב, הוא לבנה מאוד חשובה בהתפתחות של ספורטאי. גם ספורטאי תחרותי וגם בחוגים, זה לא משנה. בסוף הוא לומד ערכים מהבית, ומקבל שם את התמיכה הרגשית. תמיד כשאני מעביר הרצאות להורים, שיוצא לי, לשמחתי, יחסית לא מעט, כי יש הרבה מאוד, יותר ויותר אנשים מועדמונים שמבינים את החשיבות של התקשורת מול ההורים, קודם כול אני נורא שמח, כאילו, שכל ההרצאה כזאת, כי בעיניי ההורים זה, כאילו גם הם בלחץ בסוף, ואף אחד לא כל כך תומך בהם.
ולכן אגב, אצלנו למשל, אני חושב שכל התהליכים הם תמיד משלבים גם באיזשהו שלב פגישה עם ההורים, כי אנחנו חושבים שזה מאוד מאוד חשוב, כמו שאתה אמרת, להדריך את ההורים. חלקם אגב עושים את זה באמת לא מאיזה רוע לב, או במח… חד משמעית לא מרוע לב. לא פעם יוצא לי שאני בא לאיזה הרצאה כזאת להורים, ואז יושבת שם איזה אימא, והיא אומרת, אתה רואה, בעלי היה חייב להיות פה, אבל הבעיה, והוא לא הסכים לבוא. כאילו, אוקיי, הוא לא הסכים לבוא, כי הוא כנראה לא רצה לשמוע את מה שיש לי להגיד אבל אני חושב שהיום אגב גם כדי לגדל ספורטאי אפילו שיתמיד עד גיל 18, ובין אם ימשיך אחרי זה להיות ספורטאי מקצוען, ההורים הם דמויות מאוד משמעותיות בסוף בתוך ה…
יש את הספורטאי, יש את המאמן ויש את ההורים, וזה משהו ש… זה מעגל שחייבים לסגור אותו ולעזור להורים לסגור אותו, כאילו שיהיה סגור, כמו שאתה תיארת, בצורה נכונה. זה ממש קריטי עבור ההצלחה של הספורטאים הצעירים, ואני חושב שזה גם משהו שמבחינתנו הוא מאוד מאוד חשוב. אני חושב שאני רואה את זה הרבה, גם אני וגם היועצים האחרים בחברה בסוף משקיעים הרבה מאוד גם בשיחות עם ההורים. זאת אומרת, הרבה פעמים ההורים מתקשרים, וזה סימן טוב בעיניי, ההורים מתקשרים להגיד, למשל, מה קרה, היה המשחק, רק שתדע, הוא היה באימון, היה ככה, כאילו, ואז ברגע הזה, נוצרת איזושהי תקשורת שמאפשרת לסגור בעצם את המעגל הזה, ובקצה הספורטאי מקבל מענה הרבה יותר טוב, כשההורים מעורבים בצורה נכונה.
וואי, אני קראתי את הספר שלך, אז קראתי כל מיני סיפורים, אבל אולי יש לך, או גם לא מהספר, או מהספר, סיפור ספר לנו מה… לא יודע, לך לגשת, אבל קח את זה לאן שתרצה. אתה יודע, אם יש סיפור שרלוונטי כרגע לפודקאסט הזה, או ל-Mental Jump, כאילו, תודה. הספר מדגיש בעיקר את העבודה בשטח, את זה שחייבים להיות בשטח כדי לייצר תוצאות. אז אני לא, לא יודע, כאילו, לא מרגיש שזה נכון עכשיו לספר איזשהו סיפור מהספר, אבל אולי משהו על התמחות שהתמחית בענף ספציפי של הספורטאי, ובאמת חיברת את זה לצד המנטלי, כי אני עסוק בזה כל הזמן, בחיבורים האלה.
תראה, אני יכול להגיד שגם, כאילו, יש… אני בשנת 2003, קיבלתי טלפון ממישהו שלא הכרתי אותו, איזה אלוף משנה בצבא, הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבוד עם נבחרת אנגליה ברוגבי, בתור פסיכולוג. לא ידעתי מה זה רוגבי, לא הבנתי איך זה קורה, יש בספר את כל הסיפור המלא, אבל בגדול, כמו שרענן עם הרוגבי, אז אני, כאילו, אתה יודע, ידעתי מה זה רוגבי, אבל לא ידעתי, התחלתי לראות רוגבי. וזה היה בסוף 2003, וב-2004 נסעתי לשם, הייתי במשך ארבעה חודשים, ארבעה שבועות שם, באנגליה, כל חודש שבוע, הצטרפתי לנבחרת אנגליה, כאילו הייתי שם ברעיון וזה, והם רצו אותי מאוד.
והם, ברוגבי, יש דבר שנקרא ruck (R-U-C-K), זה הטאקל, זה כשכל השחקנים כאלה, שרואים, מי שלא מבין רוגבי, זה הערימה של השחקנים, פחות או יותר, ושם עושים הכי הרבה טעויות, זה מה שהבנתי מהמאמן, והוא רצה שאני אעזור שם, מסתבר ששם יש הכי הרבה, יש קבלת החלטות הכי בעייתית, בגלל שיש שם הרבה לחץ. ו… גם יש חוקים מאוד נוקשים למה מותר ומה אסור, גם כמגן וגם כפורץ, אז… ואז הגעתי לשם, יש שם, בנבחרת אנגליה יש מאמן ראשי, ומתחתיו בערך עשרה מאמנים, ויש מאמן הגנה, ויש מאמן התקפה, ויש מאמן לאאוטים, ויש מאמן לסקראם, ויש מאמן לבעיטות, ויש…
אז המאמן התקפה, ביקשתי ממנו לראות וידאוים של ruck. אמרתי, תעשה לי בבקשה וידאו מ-20 שניות לפני ההתקהלות, עד 10 שניות אחרי. ואז הייתה להם תוכנה נורא נורא משוכללת לפני 20 שנה, שהיום נמצאת בכל מקום כמעט, שיכולה לחתוך את כל הדברים האלה, והוא הראה לי, ואמרתי לו, תקשיב, אני הולך לשאול אותך שאלות מטומטמות, כי אני לא מבין כלום, ואז הוא התחיל להראות לי, רק אחרי רק אחרי רק, ואני שואל אותו, רגע, למה הוא עושה ככה, ולמה הוא עושה, מה הוא רץ, ומה קורה עכשיו, ולמה זה קורה ככה, ומותר ככה, או אסור ככה, וזה, ותוך כדי, בשעה וחצי בערך הוא הסביר לי את כל הסיפור, ואחרי שעה וחצי אמרתי לו, תקשיב, אני רואה פה שישה, וזה היה נורא אינטואיטיבי, אני רואה פה שישה צמתי החלטה, שאפשר לעשות שם טעויות.
והוא אמר לי, מה אתה רואה? ואמרתי לו, מה אני רואה? כאילו, שלושה של זה שהכדור אצלו, ושלושה של החברים שלו לקבוצה. הוא היה בשוק. וזה מין כזה, אתה יודע, זה, זה, הוא היה בשוק, כי הם 70 שנה, יש להם רגבי, והם בחיים לא חשבו על הכיוון הזה. ואז הוא העביר את זה למאמן הראשי, והמאמן הראשי נורא התלהב, ואז עשי… בקיצור, הסינויים זו עבודה שלמה שם שהתחילה לקרום עור וגידים, שהייתה מאוד מעניינת. הסיפור פה זה שכשאתה בא עם ניסיון, שאתה מבין ספורט, ואתה רואה את הדברים האלה, כמו שרענן דיבר על שהוא רוצה לראות וידאוים קודם, אתה רואה את הדברים, אתה מסתכל על דברים אחרים ממה שהם מסתכלים.
אנחנו מסתכלים על דברים מנטליים. ואז אתה רואה את הדברים המנטליים. ואז, כאילו, בדברים האלה, זה ממש עשינו שם איזושהי פריצת דרך בנבחרת אנגליה, ברוגבי. אז זה סוג הדברים שאפשר, שבגלל שאנחנו מסתכלים אחרת, בגלל שאנחנו חיים שטח, בגלל שאנחנו רואים את הדברים האלה, ואני קורא להם הדברים המנטליים, ואנחנו מבינים את האלמנטים המנטליים השונים של כל ספורט, אז אנחנו יכולים לעשות, לתת פתרונות הרבה יותר אפקטיביים, ואנחנו מלמדים את זה את כל היועצים שלנו, לעבוד ככה, גם לעבוד עם וידאו, וגם ללכת לשטח. תראה, אין פה קוסמות. זה נשמע כמו איזה משהו, אין פה קוסמות, יש פה הרבה מאוד, עבודה מאוד קשה של איסוף של הרבה מאוד פרטים ממקורות שונים, ובסוף להכין איזשהו מצרף, פלוס הניסיון שיש לך.
אני חושב שעוד דבר שמאפיין, ויועד קצת נגע בזה, זה בעצם באיזה טכנולוגיות או כלים אנחנו משתמשים. ואני לא יכול להפריד, הרי ספורט תחרותי בסוף יודעים במחקר לחלק אותו לארבעה תחומים. אומרים, יש את הגורם הפיזי, את הגורם הטכני, הטקטי והמנטלי, זה הקלאסיקה, עכשיו מוסיפים גם את האינטלקטואלי בשנים האחרונות. ולבוא ולומר שכל גורם הישג עומד בפני עצמו, זה לא נכון. יש צירים שהם נחתכים ועובדים ביחד, ובעצם היכולת שלנו להגיע ולהסביר לפעמים, או להראות, שיש קשר עמוק בין שיטה או תפיסה טקטית של קבוצה לבין היכולות המנטליות של השחקנים לבצע את זה. לפעמים זה למאמנים, לפעמים קשה להם להקל, כי הם מאוד מאוהבים בתפיסה שלהם, פעם אחת.
או לחלופין, לבוא ולהגיד, אוקיי, תראה, בתור מאמן שאתה נותן תדריך טקטי עכשיו למשחק, זה לא משנה כרגע, גם כדורסל, גם כדורגל וגם כרוגבי או דברים אחרים, זה בסדר שאתה נותן את ה… מה זה בסדר? אתה נותן את התפיסה הטקטית ומסביר. אבל בתוך כל זה יש גם היבטים מנטליים. עכשיו, אם אתה רוצה, אני אסביר את זה, ואם אתה רוצה, אתה תסביר, אני אסביר לך, ואתה תסביר את זה לקבוצה, וכל אחד מה שעובד עבורו. אבל הרבה פעמים להסביר, סתם, בכדורסל, הרבה פעמים זה, בתוך ההגנה ובהתקפה, זה לשבור חסימות. אז המאמנים אומרים, בואו, צריך לשבור חסימות.
אבל מה זה לשבור חסימות? לשבור חסימות זה אומר, זה מאמץ, זה הקרבה, זה עבודת רגליים מאוד מאוד חזקה, זה תשומת לב, זה חלוקת קשב נכונה, זה להקריב את הגוף, זה לחטוף כאב, זה, יש בזה אין-ספור דברים שמשפיעים על השחקן הבודד. אם המאמן לא נותן לזה לגיטימציה להבין את זה, ולא מסביר את זה, ולא פותחים את זה, איזה ערכים כקבוצה אנחנו עובדים עליהם, וכל אימון, וזה כמו מנטרה שהוא חוזר עליה, אז כשהוא עושה את זה, פתאום רואים תוצאות, רואים ביצועים הרבה יותר גבוהים, כי שחקנים מבינים למה צריך לשבור חסימות, או למה צריך לעלות על השחקן, או למה צריך לעשות את הפעולות שמחפות אחד על השני.
וזה בעיניי משהו מאוד משמעותי בתפיסה הזאת של פסיכולוגיית ספורט, זה לקשר גם בין גורמי ההישג השונים, ולחבר אותם ולהראות את ההיבט המנטלי. ויכול לתת פה באמת עשרות דוגמאות על העניין הזה. פתאום קופץ לי דוגמה ממש שמתקשרת למה ששניכם דיברתם, שעבדתי עם קבוצת כדורסל ובאתי לאחד האימונים, וכמו שהרבה פעמים קורה, אני בא למאמן, אומר לו, מה נשמע איך הולך? ואז כשאני מגיע, אז בדרך כלל מוציאים עליי את מה שקשה, ואז הוא התחיל להגיד לי, אתה יודע, אנחנו בזמן האחרון, כל פעם שאנחנו חוזרים המחצית, לא עולים טוב מהמחצית. ישר חוטפים איזה עשר נקודות.
התחלתי לדבר, ואז אמרתי לו באיזה שלב, תוך שהוא המשיך לדבר איתי, אמרתי לו, מה, התחלנו שאולי נעבוד על זה? הוא כאילו לא ככה הבין בכלל, כאילו, אפרופו מה שאתה אומר, הוא כל כך לא רגיל בכלל לסוג השאלה הזאת, כאילו, מה זה אומר לעבוד על איך אנחנו עולים מהמחצית? ואז התחלנו לדבר, וביחד, מה שעשינו עם הקבוצה, הרי מה קורה במחצית בכדורסל? הם יורדים לחדר ההלבשה, שלפעמים זה חדרי הלבשה קפואים או חמים בלי אוויר, יושבים שם המאמן, יש לו מלא דברים להגיד להם, יושבים שם כל הילדים ככה, אף אחד לא מקשיב, ואז הסתיים הזה, אז הם עולים לזה, חימום קצר, מתחילים.
עכשיו, זה לא כמו תחילת משחק, תחילת משחק יש בדרך כלל, הם מגיעים הרבה לפני, הם עושים חימום יותר ופשוט. החלטנו שאנחנו באיזושהי תקופה, הוא מדי פעם באימון, עושה להם משחק של חמש על חמש, לא בהכרח כשאני הייתי, משחק של חמש על חמש, ובאמצע, אחרי כמה דקות, הוא עוצר ומוריד אותם לחדר אלה שם. ויושבים שם כמה דקות, ואז מחזיר אותם. בהתחלה עשינו את זה ביחד, וקצת דיברנו איתם על אוקיי, על המשמעות של זה, ולאט לאט התחלנו לייצר איזה מין עבודה, גם מבחינה קבוצתית וגם כל אחד ברמה האישית, בכלל להבין שעכשיו שהוא לא במחצית, הוא צריך למצוא את הדרך לעשות את זה בצורה יותר טובה.
עכשיו, אני לא יודע אם בהכרח זה קשור לזה, אבל לפחות לפי מה שהוא דיווח ומה שהוא הרגיש, וגם כנראה סטטיסטית זה היה מגובה. באמת התחושה הייתה שהם עולים למחצית השנייה הרבה יותר טוב. שוב, מאוד קשה למה שאתה אמרת, שהרבה פעמים, אני נורא רגיל להסתכל על זה באיזושהי צורה מקובעת כזאת. שמע, אני הייתי מצלם אותה. הייתי מצלם, אני עדיין עושה את זה. מצלם בסמארטפון את כל מיני קטעים במשחק. אם זה בכדורסל, אז יש לך הזדמנות, כי אתה ליד הספסל את הפסקי זמן, אם זה במחצית, אם זה בכדורגל, זה הרבה יותר פשוט.
אתה מראה מה אתה משדר בתור מאמן. אגב, גם לספורטאים בודדים. מה אתה משדר? איך אתה ניגש? עכשיו, המאמן מבין שגם הוא בלחץ. ואם מה שיוצא ממנו זה תחושות של היסטריה ופניקה וכולי, או שאותו בעצם הוא יותר… כמו הטיימות שלו, הוא אומר לספורטאים, מה, למה אתם בלחץ? אל תהיו בלחץ. כן, כאילו, בטח. ואתה רואה, אתה רואה התנהגות, אגב, אתמול המשחק, הנה אופיר, המשחק שלך, של החברים שלך מהפועל תל אביב. בגלל זה הוא בא עם חיוך היום. כן. תסתכל, תסתכל רגע על שני הספסלים בדקות האחרונות. משהו שאתמול הסתכלתי בטלוויזיה. גם ברדה וגם ברק יצחקי.
ואתה רואה הבדלים במה הם משדרים. תסתכלו על זה, זה מעניין, תראו. אתמול, תעשו רגע, טלוויזיה הייתה עליהם הרבה אתמול ברגעים האלה, ותראו, תראו בשפת הגוף, תראו מה הם משדרים, תראו איך הם מקבלים החלטות, מה הם משדרים לשחקנים עד השניות האחרונות. וזה מאוד מעניין. אני לא אומר שבגלל זה אלטמן הפקיע את הגול והחומה עמדה כמו שצריך, ויש עוד הרבה דברים, אבל בעיניי אי אפשר להפריד את זה. בסוף, לפעמים זה ההבדל בין הגרוש ללירה. בסוף זה העוד שני סנט שנותנים לך ביצוע שמזכה אותך. אגב, גם זה אם החומה עמדה טוב או לא, זה גם עניין מנטלי.
האם היה שם מישהו מספיק? בסדר, זה כבר מתקדמים. אני מדבר רגע רק על ההבנה של מאמן, מה הוא משדר, וכמה זה דרמטי. כמה זה דרמטי. בספורט קבוצתי זה דרמטי, כי הרבה אנשים מסתכלים עליך, אבל בספורט אישי זה אחד הדברים הכי חשובים שיכולים להיות לספורטאי, שמה שנשאר לו בספורט האישי, שהוא מסתכל עליו, זה המאמן שלו הרבה פעמים. הזכרת את המשחק אתמול, הפועל תל אביב נגד ביתר ירושלים והפועל ניצחה 3-2. עכשיו, אני לא יכול שלא לקחת את זה למשקפיים של הפסיכולוג ספורט, הרי כדורגל זה משחק שהוא יכול להיות מאוד אקראי. היה הרי 2-2, ובעיטה חופשית של ביתר, דקה 94.
נכון. עומר אצילי על סף הרחבה. נכון, אם עומר אצילי היה בועט 15 סנטים למטה, אז היינו מדברים אחרת. בדיוק. פוגע במשקוף, שלוש דקות אחרי, אותה בעיטה חופשית להפועל, אלטמן, שהוא, שזה מקרה בפני עצמו, פעם ראשונה נרשם העונה בסגל, עלה מחליף, הבקיע, שזה גם אם אתה עובד עם שחקן, כאילו יש פה כל כך הרבה דברים, אלמנטים פשוטינטליים, והוא הבקיע, והנה אנחנו מדברים ככה. ומעניין אותי בכלל, אתה יודע, אתה עכשיו עובד עם קבוצה כזאת או כזאת, הכול כל כך אקראי. אבל נכון, אבל זה לא הבלחה, זה בדיוק העניין. כשאתה עובד עם קבוצה, אתה עובד עם קבוצה.
אתה עובד איתם כבר 100 מחנה אימון בקיץ, ואתה אוסף כל הזמן נאספים על שחקנים ומתווספים שחקנים, ואתה צריך לבנות את אותו עמוד שדרה שאתה מסתכל עליו לאורך זמן. נכון, במשחקים יכולים לקרות דברים שיש בהם מידה של אקראיות, מזל, ועוד כל מיני דברים שהשחקני כדורגל והמאמנים אוהבים להגיד. אבל בסוף… שפיץ של הנעל. כן, שפיץ של הנעל תמיד יש שם, אבל יש תובנה והבנה של מה זה לבנות קבוצה, מה זה לבנות אמון בין השחקנים, מה זה לבנות אמון בין הצוות לשחקנים. לאורך זמן ובצורה שיטתית ובצורה מוקפדת, נכון? מדי פעם הקבוצה תרוויח או תפסיד בגלל השפיץ של הנעל, אבל בסוף יש פה תהליך שלם של בנייה שהוא לא רלוונטי לחלקים האלה.
אגב, בסוף אתה לא מגיע גם לחלקים האלה, כי זה פחות משפיע עליך. אני חושב שאתה לא מבטיח הצלחה, כאילו, לפחות אני בתפיסה שלי, אני מבטיח להגדיל את הפוטנציאל להצליח. כאילו, אני מייצר תנאים שיש, הרבה פעמים ספורטאים אומרים, אני אגיע לתחרות ואני מקווה שיהיה לי יום טוב. אני אומר, לא צריך לקוות שיהיה יום טוב, אנחנו צריכים לעבוד כדי להגדיל את הסיכוי שיהיה לך יום טוב, שזה אגב קשור הרבה פעמים בכלל לאיך אני מתמודד עם זה שיש לי יום פחות טוב, אפרופו החלק המנטלי. לכן, אני חושב שהשאלה שלך היא נכונה, הרבה פעמים אנחנו, כמו שהספורטאים המאמנים, קשה לפעמים למדוד את ההצלחה שלהם, כי לפעמים אתה יכול להגיד, זה היה מקרי.
אבל אני כן חושב שכשאתה עושה עבודה טובה ומסודרת, יש יותר סיכוי להצליח. לא תמיד להצליח את זה. תשמע, זה בדיוק, אתה יודע, על מה אתה מתמקד, אם אתה מתמקד בדברים חיצוניים, או שאתה מתמקד במה אתה יכול לעשות בכל רגע נתון. אבל תראה, אני חושב שיש שאלה שתמיד נשאלה, איך מודדים פסיכולוגים. והתשובה שלי, לי יש תשובה מאוד ברורה. יש שני אלמנטים. אחד, זה שביעות רצון לקוח, זאת אומרת שהלקוח מרוצה, והדבר השני, זה תוצאות. כן, תוצאות. זה לא תוצאה של משחק אחד, אבל. זאת אומרת, אם אתה עובד, בוא נראה את העונה. לעומת שנה שעברה, שהם עבדו בלי פסיכולוג או עם פסיכולוג אחר.
כי באמת, במשחק אחד יש מזל. אבל אם עושים עבודה נכונה לאורך עונה, אז אותו דבר עם ספורטאי. אם ספורטאי הוא רק נורא מבסוט ממך כפסיכולוג, אבל אין תוצאות, הוא לא משתפר. בעיניי זה בעיה. בעיה גדולה. כי זה כנראה אומר שנוצרה תלות. ואני, נורא כיף לך לבוא אליי לפיניקה, ולקשקש איתי, וזה. או חברות, או חברות, שזה גם בעייתי. אבל… שאתה לא יכול לשים גבולות. לא, אין בעיה. אני חושב שאין בעיה עם חברות כשאתה יודע לשים גבולות. בסדר, זה גדול. כי חלק גדול מאוד מהספורטאים שעבדתי איתם, הם חברים שלי עד היום, ואני בקשר איתם, וגם תוך כדי עבודה היינו הולכים, הייתי יכול ללכת איתם לקניות ולבלות איתם וזה, אבל לדעת לשים את הגבול, כשצריך.
אבל בסוף, באמת, אנחנו צריכים להביא תוצאות. וצריך לבדוק אותנו גם לפי המדד הזה. ומי שבאמת יודע לעשות את העבודה, בסוף התוצאות מדברות בעד עצמן. טוב, אני רואה שהזמן זלג לנו מהר, היינו יכולים להמשיך עוד הרבה. אבל היה מרתק, לפחות בשבילי, תודה למי שהאזין. נשאיר גם פרטים של Mental Jump של הפודקאסט, אתם מוזמנים להיכנס לאתר ולראות את כל הפרטים. וזהו, תודה רבה. טוב, תודה אופיר, שאיחדת אותנו לזה, ונתראה בפרקים הבאים. בהחלט. תודה.